על פוסט טראומה ב"שירים ליואל" של רונה קינן מאת נטע עמית.

רונה קינן - שירים ליואל

     רונה קינן – שירים ליואל 

דיסקליימר: רונה קינן היא המוזיקאית האהובה עלי, והמוזיקה שלה מלווה אותי כפסקול כבר די הרבה שנים. לצורך כתיבת הסקירה הזאת ניסיתי להתרחק מעמדת המעריצה/ מאזינה ולנסות לבחון את היצירה שלה באופן מקצועי-לייט, דווקא כפסיכולוגית. אבל אתחיל דווקא בנימה אישית יותר: אחד הדברים שאני יותר אוהבת אצל רונה קינן הוא היכולת שלה לדייק כל דבר: רגשות, מילים ומוזיקה. לעתים הדיוק הזה נתפס כמאופק, מרוחק וקר; מוזיקה אשכנזית ואליטיסטית שכזאת. אני מפרשת את זה דווקא כחוסר התפשרות על התוצר, מן שאיפה לשלמות בביצוע. "שירים ליואל", מהבחינה הזאת, הוא דוגמא טובה לכך: אלבום קונספט עם התחלה, אמצע וסוף. יצירה שמספרת סיפור שלם בתוך מסגרת; אין בו מילה או שיר שאינם במקום, הכל מוקפד ומדויק, ואין מקום לטעויות. אבל דווקא מתוך המסגרת הזאת, לראשונה היא פורצת את הגבולות של עצמה: היא יוצאת מעורה שלה, ולוקחת לעצמה את החופש האמנותי לספר סיפור של מישהו אחר. אמנם היא עדיין נשארת בגבולות הבית והמשפחה, ויואל, כפי שסיפרה לא פעם, הוא בן דמותו של אביה, עמוס קינן ז"ל. אבל ממנו היא יוצאת החוצה ומספרת על דור תש"ח, על המלחמה ועל המחיר שהיא גובה מנפשו של האדם שלוקח בה חלק, ומהחברה כולה. ובעיניי, זאת גם יצירת המופת הגדולה שלה.
אמנם שירים ליואל נכתב בהשראת סיפורו של אביה, אבל "יואל" אינו בהכרח עמוס קינן, מה שמאפשר לה, ככותבת ומבצעת היצירה, גם לא להיות בהכרח בתו; רוב הזמן היא מן מספרת-על יודעת-כל, שמסתכלת על דמותו מלמעלה ומספרת את סיפורו. ההרחקה הזאת שהיא בוחרת בה מאפשרת לה לצלול פנימה לנבכי נפשו המסובכת של יואל, ולספר את הסיפור שלו בטון מאופק ואובייקטיבי, לכאורה, אבל לא בלתי-אוהב. היא לא עושה לו הנחת גיבור ולא הנחת אבא. לפעמים היא מרוחקת, לפעמים היא קרובה ומלאה חמלה (כשהיא רוצה להיות לו כרית נוצות, למשל, כמו ב"שיר הנוצות") לפעמים היא מנסה להזהיר אותו מגורלו. לפעמים היא מדברת עליו, ולפעמים היא בכלל מדברת עלינו. קולה של רונה, כבתו, כמעט ולא נשמע שם, ולמען האמת גם קולו של יואל כמעט ולא נשמע: הוא מעין גיבור אילם ושותק. ולטענתי, גיבור שהוא בעצם אנטי-גיבור; משותק, והלום.

בתחקיר הקצר שעשיתי עבור כתיבת הסקירה הזאת, הופתעתי לגלות שלמרות שאנחנו חיים בחברה ידועת מלחמות וטראומות, אין הרבה שירים (מולחנים) שנוגעים ישירות בפוסט טראומה ממלחמה. יש שירי לוחמים ושכול, יש מאות שירי יום הזיכרון, אבל אין כמעט שירים שמתארים את החוויה ואת הצלקת הפנימית של אותו לוחם שחזר משדה הקרב. יש את "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, שחוויותיו ממלחמת ששת הימים המשיכו להדהד ביצירתו גם שנים אחר כך, יש את "לא יכול לעצור את זה" של יובל בנאי על לבנון הראשונה, את "חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי, ולאחרונה גם את "כאב של לוחמים" של עידן עמדי, שנשאר בגבולות הבנאליות וטובע בקלישאות- אבל גוף היצירה הזה הוא דל למדי, ביחס לרוחב היריעה של מלחמות וטראומות שהחיים פה לא מפסיקים לספק לנו. אפילו "שירים ליואל", גם אם הוא נוגע ישירות בעצב החשוף של הטראומה, לא עושה זאת בגוף ראשון, אלא דרך העיניים הזרות של המספרת. גם האבחנה "פוסט טראומה" לא נאמרת באופן מפורש, אבל היא מהדהדת בתוך האלבום ובנפשו המסוכסכת של הגיבור, יואל.

ושירים שעוסקים בטראומות ממלחמת העצמאות, כמעט ואין בכלל. יש את השירה של חיים גורי ויהודה עמיחי, ששייכים לדור ההוא, אבל גם השירים שלהם, במיוחד אלו המוקדמים והמוכרים יותר, מזוהים בעיקר עם שירי השכול והזיכרון (ולא תמיד בצדק). אולי זה בגלל שבתקופה ההיא בכלל לא דיברו במושגים של טראומה: היתה שליחות, היתה גאולת הארץ, היו מלחמות אין-ברירה. היה "אנחנו או הם". אבל גם אלו גבו מחיר כבד, בגוף ובנפש. מלחמת העצמאות, או הנכבה- תלוי את מי שואלים- היא זאת שעומדת בבסיס הסיפור של יואל.

החצי הראשון של האלבום מתאר את הולדתו ואת ילדותו בתל אביב, את הבית ואת תנועת הנוער, ילדות נורמלית יחסית בשנות ה-30-40 בעיר העברית הראשונה. ברשותכם/ן, מאחר שלא באנו ליהנות, אדלג עליו ואעבור לחצי השני של האלבום, שבו הדברים מתחילים להשתבש. או בעצם, שיר אחד לפני כן: אל "ימים זהובים", השיר היחיד שבו יואל מדבר בגוף ראשון, לפני שהוא הולך למלחמה שתצלק את נפשו. הוא אומר, בקולה הצלול של רונה קינן: "המלחמה היא אמצעי/ היא תיגמר ולא תחזור יותר/ אנחנו נתהלך זקופים". הוא מתאר מציאות אוטופית, שבה אין יותר מלחמות, בתוך נוף פסטורלי של חולות כורכר וגלים בצבע תכלת. התקווה הזאת כמעט ומשכנעת אותי; או לפחות, כמה הייתי רוצה להשתכנע- שאולי זאת באמת תהיה המלחמה האחרונה, אולי באמת נוכל לחיות ככה. אבל גם המספרת, וגם אנחנו, המאזינים, כבר יודעים שלא כך הדבר. המלחמה מחלחלת לבית האחרון בשיר, שבו הוא כבר הולך למלחמה. השיר מסתיים ב"אנחנו נתהלך זקופים", בטון נוגה יותר מהטון הנחרץ והאופטימי שבו הדברים נאמרים בתחילת השיר. הפעם יש בו מעין משאלה. תחינה אפילו. הלוואי שעוד נמצא בנו את הכוחות.
בשיר הבא, "אם תלך לשם", המספרת היודעת-כל מנסה להזהיר את יואל ממה שיקרה לו אם יילך למלחמה: "אם תלך לשם היום/ משהו יישבר/ החלום ייראה לך אחר/ ומתל אביב של ילדותך שום דבר לא יישאר". היא מתחילה באזהרה זהירה ומתונה, אבל היא הופכת יותר ויותר נחרצת, ובבית השלישי הבקשה הרכה כבר מפנה את מקומה לנבואת זעם של ממש, אבל עדיין באותו קול מתון וטון חומל: "עכשיו הלילות מתארכים בלי רחמים/ והימים לא נושמים/ ומלהיטים את הדם בעורקים/ ואם תלך לשם היום/ משהו יצטמרר/ המצנח לא נפתח ומשחרר/ את הגוף המסתחרר". היא כבר אומרת לו במפורש, שאם הוא יילך לשם הוא ימות: לא מוות פיזי, בהכרח, אלא מוות נפשי. החלומות שלו, הימים הזהובים, הילדות- הכל יישבר ויפנה את מקומו ללילות ארוכים ומסויטים. ומפה מתחילה הנפילה של יואל; לצלילי קטע אינסטרומנטלי שהולך ומתגבר, הולך וצועק, עד שדועך ומפנה את מקומו לשיר הבא, ולאסון שיתרחש.

"בצד של הטובים" נפתח במילים "משהו נורא קרה לו ליואל". נבואת הזעם התגשמה; יואל הלך למלחמה, ואכן קרה לו משהו נורא. אם נחזור לרגע לחיים עצמם, ולביוגרפיה של עמוס קינן, הרי ככל הנראה שמדובר בהשתתפותו בקרב, או בטבח בדיר יאסין (שוב, תלוי את מי שואלים). באפריל 1948 לוחמי אצ"ל ולח"י כבשו את הכפר הסמוך לירושלים, ורבים מתושבי הכפר (ההערכות עומדות על בין 80-110), חלקם לא חמושים, נהרגו. בתחקיר ל"על דעת עצמו" של נורית גרץ (אשתו של עמוס קינן, ואמה של רונה קינן), הוא סיפר לה שנפצע באמצע הקרב, ולא בתחילת הקרב, כפי שטען עד אז, וכי לקח חלק בפיצוץ בתים ואף ירה באישה ערבייה. הוא תיאר את הפעולה בדיר יאסין כאירוע מכונן בחייו, שככל הנראה המשיך לרדוף אותו עוד שנים רבות לאחר מכן. עם הרקע הביוגרפי וההיסטורי הזה אני רוצה לחזור לשיר: יואל, שחשב שהוא נלחם "בצד של הטובים", היה עד למשהו, או אפילו עשה משהו- לא טוב ולא מוסרי. בשיר הוא גם התוקפן וגם הקורבן בו זמנית: "משהו נורא קרה לו ליואל". מה שהוא עשה ויוסיף לרדוף אותו. היא שואלת בהתחלה "מה יהיה עליך?", אבל לקראת סוף השיר היא מרחיבה את מעגל הנפגעים, ושואלת "מה יהיה עלינו?", עלינו כחברה, שנושאת בזיכרון הקולקטיבי שלה פשעי מלחמה, מצד אחד, וטראומות לאומיות של שואה וטרור מצד שני. יש בשיר (ובאלבום בכלל) אמירה מוסרית, חברתית ופוליטית נוקבת, אבל אני רוצה להתמקד דווקא בהשפעה הפסיכולוגית שיש לאירועים שכאלו, ברמה האישית והחברתית: "משהו נורא קרה לו ליואל/ וזה יעיר אותו בלילה/ בכל לילה/ מעכשיו ועד עולם". למרות שניסתה להזהיר אותו, הוא לא הקשיב או לא יכל לשמוע; גורלו נגזר, והוא יישא עמו את הטראומה מעתה ועד עולם. וגם אנחנו, כחברה, ככל הנראה.

"זה לא הכל"- שהוא מעין שיר קצר/קטע מעבר לחלק האחרון של הסיפור והאלבום- מתאר פוסט טראומה בלחן קליל ובמילים ציוריות: "כשיואל לא מצליח לישון/ הוא מדמיין שהוא חיית כיס". אחד הסימפטומים של פוסט טראומה הוא עוררות מוגברת: מצב שבו האדם תמיד דרוך, מוכן תמיד להתמודד עם כל סכנה שתבוא (כי לתפיסתו היא אכן תבוא). הוא חווה עוררות פיזיולוגית ותחושת דריכות, ולעתים אינו מסוגל להירדם או לישון באופן רציף. הוא גם סובל מסימפטומים חודרניים, כמו סיוטים, שבהם הוא חווה שוב ושוב את האירוע הטראומטי. בלילות הארוכים שבהם יואל רדוף מסיוטי המלחמה, הוא מנסה לברוח למחוזות הדמיון. כשגם זה לא עובד, הוא ניגש למקרר, מחכה שהבוקר יגיע, שהאור יעלה והלילות הארוכים וחסרי הרחמים שנובאו לו ב"אם תלך לשם" יפנו את מקומם לבוקר, שבו אין מלחמה, שבו הוא יכול להוריד מעט את רמת העוררות והדריכות ולברוח אל שגרת היומיום, הנורמלית, לכאורה.

"אתה מתעורר" הוא בעיניי השיר הכי מוצלח באלבום, ואחד מהשירים הכי יפים של רונה קינן בכלל. הגיע הבוקר, חוזרים לשגרה. אבל גם השגרה מלווה בכאבי פאנטום, באיזה חלל שלא מתמלא: חלל שהשאירה אחריה בת זוג שעזבה, או אולי זה בכלל חלל פנימי, שהוא מנסה למלא בפעולות יומיומיות כמו להתקשר כל יום באותה השעה (זה כמו להאכיל דגים באקווריום, אין לזה תמורה), לגזור ידיעות מצחיקות בעיתון (דברים שאפשר בלעדיהם אבל נעים יותר איתם), ועוד. ואז, לתוך השגרה הנינוחה הזאת, מזדחלת לה הטראומה: "אתה מתבונן בכתם קפה על שולחן במטבח/ פתאום הוא גדל וממלא את החדר/ זוחל על הקירות/ שולח זרועות ארוכות וחונק אותך לאט".  אחד המאפיינים של הטראומה הוא שהיא עשויה לחדור אל תוך החיים שוב ושוב. יש טריגרים שונים שיכולים "להפעיל" אותה: ריחות, מראות, מחשבות, שירים, ידיעה בעיתון- ואז אלו הסובלים מפוסט טראומה בעצם חיים את האירוע מחדש שוב, עם אותה תחושת סכנה ואימה, ללא שליטה או יכולת להימלט מהתחושות האלו. משום מקום, פתאום כתם הקפה גדל ומקבל צורה מפלצתית, הוא הופך למשהו מאיים ומסוכן וחונק אותו לאט. תנסו לתאר לעצמכם/ן איך נראים חיים כאלו; כאשר שום מקום לא בטוח, וגם פעולה יומיומית כמו לשתות כוס קפה בסלון, עלולה להחזיר אותך פתאום לשדה הקרב. בין אם זה שדה קרב במלחמה, ובין אם זה שדה הקרב הפרטי שלך, שבו קרתה הטראומה, כל אחד ואחת והטראומות שנושאים עמם/ן. תנסו לתאר לעצמכם/ן איך זה, כשהסיוט הופך למציאות, והמציאות הופכת שוב ושוב לסיוט שלא ניתן להתעורר ממנו.  ובסוף הבית הכתם נשאר על הקיר, הטראומה עיקשת, או אולי זה דווקא הכתם בעברו- של דיר יאסין- שאותו אי אפשר למחוק, כמו בשיר של אבידן שאליו היא מתייחסת, "הכתם נשאר על הקיר". ואולי הפוסט טראומה ממנה יואל סובל היא בכלל עונשו על הכתם הזה שבעברו, ובעברנו.

בשיר "כשהקוצים היו קוצים", הטראומה הולכת ומתמזגת עם הדמנציה של יואל: בדמדומי חייו ותודעתו, הוא הולך לאיבוד ומחפש את הבית; הוא חי שוב את המלחמה ומנסה להימלט מאימי הקרב. המציאות האובייקטיבית, שבה גבר מבוגר הולך לאיבוד ("המשטרה מבקשת את עזרת הציבור"), אינה קיימת בזרם התודעה שלו, של אדם הלום שמנסה לברוח מהאויב שרודף אותו. הוא חי את המלחמה שוב ושוב: כמו אדם הסובל מפוסט טראומה, אבל הדמנציה פוגעת בבחן המציאות שלו, שלפני כן אפשר לו להבין בסופו של דבר שהוא כבר לא בתוך המלחמה ואלו רק הסיוטים ממנה שרודפים אותו. כמה זה עצוב; עבורו, ברגעי הצלילות המעטים, וברגעים שבהם הוא חסר אונים ואבוד. וכמה זה עצוב עבור הסובבים אותו (כל מי שראו אדם קרוב להם הולך ודועך כך יוכלו להעיד שזה שובר את הלב). השיר מסתיים בהמנון הלח"י: "חיילים אלמונים/ הננו בלי מדים/ מסביבנו אימה וצלמוות/ כולנו גויסנו לכל החיים/ משורה משחרר רק המוות". ופתאום יואל אינו סתם פלמ"חניק מדור תש"ח; הוא חוזר להיות עמוס קינן שהיה בלח"י, ואולי המספרת חוזרת להיות בתו, כמו בשיר הקצרצר שקודם לו, שבו היא שרה "אבא שלי טיפס על סולם ושכח איך לרדת" (שיר שהוא חלק מסיפור המסגרת של האלבום וממשיך/מתכתב עם השיר "הסולם 1" בחציו הראשון, וגם עם שיר הילדים "לאבא שלי יש סולם" של תלמה אליגון רוז). אבל משורה ישחרר רק המוות, וגם מהטראומה ישחרר רק המוות. מוטיב הזיכרון והשיכחה חוזר בחלק האחרון של האלבום, ובמיוחד בשיר שסוגר אותו, "למה הלכת ליער האפור": "איך תחזור/ אם לא תזכור/ לאן לחזור/ לאן". הזיכרון והשיכחה הפרטיים, של הטראומה ושל הדמנציה; אובדן הדרך אל הבית, ואובדן הדרך בחיים בכלל. הטראומה האישית, הפרטית, אולי הלכה לעולמה ביחד עם יואל, או עמוס קינן (שנפטר מספר חודשים לאחר צאת האלבום), אבל הטראומה שאנחנו נושאים עמנו בזיכרון הקולקטיבי (והדברים שאנחנו מנסים למחוק ולהשכיח ממנו), עדיין מחלחלת עמוק; החברה הישראלית היא חברה בפוסט טראומה, בגלל הדברים שעשו לנו, ובגלל הדברים שעשינו לעם אחר, חברה שמונעת על-ידי חרדה קיומית ותחושת סכנה ודריכות תמידית, חברה שמתפקדת באופן נורמלי לכאורה- יש לנו הייטק וצמיחה כלכלית ושגרת יומיום- אבל מדי פעם גם איזו מלחמה בלבנון או בעזה; והצלקות האלו נשארות. הטראומה הזאת מושתקת, היא מוסתרת מתחת לחומות הגנה, הכחשה והדחקה. אני לא בטוחה שיש לנו את האומץ ואת היכולת להכיר בה, להכיל את המורכבות של המציאות הזו, ולהתמודד איתה, כמו שרונה קינן עושה בהרבה רגישות ואומץ ב"שירים ליואל". זה אלבום עצוב; אין בו סוף טוב או קתרזיס. לא עבור יואל, ואולי גם לא עבורנו, כחברה.

"יואל, מה נעשה עכשיו
מה יהיה עלינו, מה יהיה
יואל, מה נעשה עכשיו
איך תחזור שנתנו לעינינו הכבדות".

(בצד של הטובים/ רונה קינן)

 

תגובה אחת לעל פוסט טראומה ב"שירים ליואל" של רונה קינן מאת נטע עמית.

  1. avshalombz says:

    לעניין התחקיר בנוגע לשירי פוסט טראומה של חיילים:
    לעניות דעתי, ירושלים של ברזל, על כל נפלאותיו, אינו עוסק ב"פוסט-טראומה" אלא במחירה של המלחמה. לטעמי הוא שונה ברוחו אך לא ממש שונה בתוכנו אפילו מ"גבעת התחמושת" ההרואי ("חזרנו אל העיר שבעה", "מי שרצה לחיות, אסור היה לו להיות"), ומהבית הרלוונטי ב"ירושלים שלי" (שבו אומר הצנחן מאשדות יעקב: "מאז לא חזרתי פשוט לא יכול /אבנר וגדי – שניהם בשבילי/ירושלים שלי."). לעומת זאת חסר לי מאוד השיר הכי מובהק שאני מכיר שעוסק בפוסט טראומה של השבים משדה הקרב – הייתי נער של דוד עתיד (http://www.maaganm.co.il/page_78188) שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים ובוצע ע"י *להקת הנח"ל* – "היה לי נער מאוהב היה לי נער, צלול היה קולו צלולות היו עיניו / הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער / אך הילוכו כבד וחתומות פניו"

השאר תגובה