לאכול עם אלוהים – פרשת צו ושבת הגדול, עוד רגע פסח

לאכול עם אלוהים

אלוהים הוא מושג מופשט ואוכל לעומת זאת – הוא הגשמיות בכבודה ובעצמה. מסביב לעניין הזה שנקרא "אוכל" התפתחו מיתוסים וסיפורים, מתכונים ותרבויות, מנהגים ואמונות, זהויות ושייכות. אנשים אוכלים ביחד כביטוי לקירבה ולאחווה וכידוע מי שאוכל לבד מת לבד [אימרה תמוהה כשלעצמה שהרי כל הרעיון במוות זה שאת/ה לבד, בסדר, שיהיה].

אוכלים ביחד: הסעודה האחרונה, ANDRIAN VAN WESEL, 1490

אוכלים ביחד
הסעודה האחרונה, ANDRIAN VAN WESEL, 1490

פרשת  "צו" היא חלק מפירוט מדוקדק של דרכי האכילה היהודיות עם אלוהים. אלוהים מקבל את החלק שלו, לעתים את כל האוכל, האדם מקבל חלקים אחרים: לעתים החוטא רואה כיצד עולה האוכל שהביא כקורבן בשלמותו ואלוהים אוכל הכול. בפעמים אחרות מקבל הכוהן חלק מהאוכל ואלוהים משתף במנה שלו את בניו הבכירים, הכוהנים. במקרים אחרים זו ארוחה משותפת  – החוטא ואלוהים אוכלים ביחד. אני לא מחדשת כשאני מספרת שאוכל הוא נחמה ומרפא וביטוי לשמחה וחג. המקריב אוכל את חלקו ועובר תהליך של התקרבות באופן הגופני ביותר. בעולם בו אוכל היה לא מובן מאיליו [הוא עדיין כזה במקומות רבים בעולם] וודאי שאכילת בשר או שמן וסולת היו אירועים נדירים – האכילה המשותפת הייתה בעלת משמעות שקשה לדמיין.

ארוחה יהודית: הסעודה האחרונה מתוך המזבח בכנסיית פטרוס הקדוש בלובן, בלגיה. Dirk-Bouts פלנדריה 1465

ארוחה יהודית: הסעודה האחרונה מתוך המזבח בכנסיית פטרוס הקדוש בלובן, בלגיה. Dirk-Bouts פלנדריה 1465

הפרשה שלנו היא למעשה הוראות הפעלה למתווך – השף האלוהי – הכוהן. שום פרט לא נחסך מאתנו בעניין הזה של איך-מכינים-קורבן אבל אני אהיה ממש נחמדה ואחסוך מכן את הפרטים המצויים בבית המטבחיים הקרוב לביתכן. רק אומר שזו פרשה שדי מתאימה לתסמונת "בבהילו" הקסם פסחית: בבהילו יצאנו לחירות עם המון פעולות שיש לעשות. כל כך הרבה פעולות צריך לעשות הכוהן שאם כבר פרשה שכזו, אז לפחות בזמן ההכנות לפסח.

זה לא כל כך פשוט – חז"ל וירמיהו ואלוהים הזועם

כהרגלם חז"ל מביאים את ההפטרה הכי הפוכה לפרשה שיכולה להיות, ובה שב ונוזף בנו אלוהים על הדאגה לפרטים האלה של ארוחה עם אלוהים והתעלמות מכמה דברים קטנים כמו צדק ומשפט. נבואת הזעם הזו לא עושה הנחות לאיש – גם לא לכוהנים הנבחרים:

"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל

כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע

מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן

 כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר."

ירמיהו מביא את דברי אלוהים שמסתבר שבכלל חוזר בו מעניין האורחות המשותפות האלה: "כי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח." בני ישראל אמנם ממשיכים בעניין של הקורבנות, אבל הם בוחרים להקריב מזון גם לאלוהים אחרים – הגרוע מביניהם הוא המולך אליו הם מקריבים את בנותיהם ובניהן:

" וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם

לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ

אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה

וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם

כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם.

וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ

וְאֵין מַחֲרִיד."

אלוהים בוחר להפוך את בניו החוטאים למאכל – והפעם זו אינה סעודה חגיגית או טקסית אלא עונש מחריד  – אתם שהפכתם את ילדכם למאכל אלילים תהיו למאכל החיות ואין מחריד.

הפה שאוכל כביכול בקדושה עם אלוהים מתגלה בנבואה הזו כמקור הרע –

"וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה" […]

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ

כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב

וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ.

וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ

וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ

לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ."

הסעודה האחרונה, Jacopo Bassano, 1542 איטליה

הסעודה האחרונה, Jacopo Bassano, 1542 איטליה

תרגול קורבן הפסח

היום נתרגל הקרבת קורבן: השבוע התפרסם כי גם השנה, יתרגלו אנשי "מכון המקדש" את שחיטת קורבן הפסח וצלייתו. זו הפעם הרביעית שהאירוע מתקיים . הוא יתקיים בירושלים והמתרגלים ילבשו בגדי לבן כיאה לכוהנים. עכשיו תראו – אפשר לזלזל ולומר שמדובר בתהליך הזוי שרחוק מהמציאות שלנו ועלול להיות מסוכן ברצון הממשי להקים כאן בית שלישי ולעלות את חמתו של העולם עוד יותר משהוא היום. והכל נכון.

Valentin_de_Boulogne, הסעודה האחרונה, צרפת 1625

Valentin_de_Boulogne, הסעודה האחרונה, צרפת 1625

מצד שני, אני חייבת להודות שיש לי חיבה מסוימת למעשה הזה – לא לעצם השחיטה, אלא לשאיפה זו לדלג על-פני מאות בשנים כאילו לא היו. יש משהו נוגע ללב בניסיון הזה לומר שבאמת אפשר להשיב את הדברים לקדמותם. מצד אחד זה מגייס אצלי את כל מאגרי הציניות הבלתי נדלים, ומצד שני אני מחייכת למראה התרגול הזה, שלא יכול היה להיעשות במקום אחר ובזמן אחר והוא ביטוי למגוון היהודי שחי כאן, בעיירה המשוגעת של המזרח התיכון. [ועדיין ממליצה לקרוא היטב את ההפטרה של השבת הזו ולהתחיל קודם לבדוק אולי גם אצלנו יש כמה דברים לתקן קודם.]

Dagnan-Bouveret, הסעודה האחרונה צרפת 1896

Dagnan-Bouveret, הסעודה האחרונה צרפת 1896

אוכלים זיכרונות

אז עוד מעט פסח ואם תחכו בסבלנות נגיע בשבוע הבא לעוד חיה שבדרך לשחיטה – הגדי הקטן מחד גדיא. בינתיים אני עוקבת בדריכות אחרי רשימות המטלות שהכנתי לעצמי ולאחרים לקראת החג הזה. אמנם אפשר קצת להקל והולך ופוחת הדור של נשים עמלניות שמרגע צאת חג הפורים החלו להתרוצץ כאחוזות תזזית ועליהן ועל זיכרונות הילדות האלה כבר כתבתי כאן , ועדיין – בתור האישה שעל הלוגיסטיקה של הסדר המתקרב שצריכה גם לעבוד בתקופה הזו – נו כן. קצת לחץ כבר יש.

אבל הרי בסוף נשב לשולחן והטעמים יזכירו לנו את מה שלא נדע לעולם – איך זה להיות עבד. אם יש משהו גאוני בליל הסדר זו היכולת לשלב טעם וריח ומגע.

האומן של יוחנן האוונגליסט, הסעודה האחרונה 1500

האומן של יוחנן האוונגליסט, הסעודה האחרונה 1500

ליל הסדר הוא הברקה [ותעזבו כבר את הסנט מוריץ. זה מסוכן ורעיל]: ישבו חכמים שבורים מחורבן המקדש, ידעו שאין יותר קורבן פסח שנאכל במהירות משפחות-משפחות וחיפשו תחליף. וכך פנו לפתוח שולחן שיש בו טעמים וריחות, כמו שהיה בבית המקדש. ובכל זאת – אין בו את הבהילות של האכלה של קורבן הפסח. נהפוך הוא – הרומאים החריבו לנו אבל אנחנו בני החורין האמתיים ולכן נשב לשולחן של בני חורין רומיים ונהיה פי אלף יותר רומים מרומים: נסב כמוהם, נטעם מתאבנים כמוהם ולא נתאבל. נבחר להמשיך גם אם התמונה של החג השתנתה לגמרי. נשב לאכול עם אלוהים בסטייל – לא מתוך בכי ונהי אלא כאנשים חשובים וכנשים חשובות.

לוקאס קרנאך האב, הסעודה האחרונה, גרמניה 1547

לוקאס קרנאך האב, הסעודה האחרונה, גרמניה 1547

בלילה הזה של ליל הסדר התרחשה הסעודה האחרונה של ישו ושליחיו. זהו ליל הסדר הדרמטי בו מודיע ישו לאנשים שלו כי מישהו יבגוד בו. אלו הרגעים האחרונים של השגרה המשותפת שלהם והיא מופרת – בגידה היא הדבר האחרון שמתאים לסעודה משותפת, בוודאי לליל הסדר.  הבוגד, יהודה איש קריות, נוגס באחווה ומפר אותה. עוד מעט יצלב ישו, ודמו וגופו יהיו למאכל למאמיניו. קורבנו הוא קורבן למען האנושות, הוא הקורבן ואתו אוכלים מאמיניו ואותו הם אוכלים. "שה האלוהים" מתגלם ברקיק [דמוי מצה] ויין אדום והבטן שלי מתהפכת מהמחשבה הכל-כך רחוקה הזו, מאיך שאני רגילה לתפוס את אלוהים. אבל זו גם דרך לתפוס את הקשר בין אלוהים-אדם-אוכל.

אל גרקו, הסעודה בביתו של שמעון, ספרד 1601

אל גרקו, הסעודה בביתו של שמעון, ספרד 1601

הקשר הזה הוצג אינספור פעמים ביצירה המערבית, והוא השפיע על ייצוגים תרבותיים מגוונים וגם אומנים מודרניים כאמיל נולטה וכאנדי וורהול התייחסו אליו. הוא גם השפיע בדרכים שונות גם על ליל הסדר שלנו: אצלנו שותים אמנם הרבה יין, אבל משאירים גביע אחד לאליהו, מבשר הגאולה. ללמדכן שהגאולה עוד לא הגיעה ולא התגלמה בשום אדם – לא בגופו ולא בדמו.

גו'טו, הסעודה האחרונה, איטליה 1304

גו'טו, הסעודה האחרונה, איטליה 1304

ליל הסדר של ישו היה ליל סדר יהודי. הוא לא ידע מה יקרה לאחר מותו ואני סבורה שהיה מזדעזע מפולחני המאכל והמשתה של גופו, על אף התפיסה היהודית הקיצונית שלו. אם מדברים על לאכול עם אלוהים קשה להתעלם מהסעודה האחרונה – בה אוכל האלוהים שעוד לא יודע שהוא כזה.

השאר תגובה