מעסיקים, נשים הרות, רבנים, מוכות ונערות תוהות – ויום הכיפורים

כמה דברים ליום כיפור, לא לפי סדר חשיבות:

א. כשהייתי ילדה תמיד הייתי הכי רעבה אחרי הצום. למרות שבכלל לא צמתי. והנה המנהג עובר בירושה – גם אצלנו בבית הילד הכי רעב הוא זה שבכלל לא צם. ובכלל כילדה, הרעב התחיל מיד כשניסר באוויר 'כל נדרי' השקט, הראשון. מיד תקף אותי רעב עז שעבר רק בסוף הצום.

ב. יום כיפור תמיד מעלה בפני באוב כל מיני מעסיקים לרגע, לשליש ולרבע וגם ליותר מזה, שהיו יכולים בהחלט להניח לעצמם מלצום ולדאוג לכמה עניינים קטנים קודם. הונאת דברים, הונאת ממון. בקטנה. כמה שאשתדל להיות מפויסת ולדון לכף זכות לקראת היום הקדוש, עולה בפני דמותם של אנשים שעולם התעסוקה הוא כר נרחב לכשרון הצביעות, ההונאה, קשיות הלב והשריטות האישיות שלהם. במקום ללכת לטיפול יש מהם שבוחרים את המועסקים כפתרון . וזה נכון גם לגבי נשים, אגב. אני שוויונית בניין הזה.

Vasily Tropinin, קבצן זקן, רוסיה 1823

Vasily Tropinin, קבצן זקן, רוסיה 1823

בעיקר עולה בפני דמותו של ירא שמיים אחד, נציג החלכאים, שאיכשהו דמותו הציבורית כה שונה מתלושי המשכורת שהמקום שלו מצליח להנפיק ומהונאת הדברים חלקת הלשון שהפה שלו מצליח להפיק, בחיוך. תמיד בדרכי נעם. אני מנסה לגרש את המחשבות האלה ולהיות מפויסת אבל זה לא עובד – לא יודעת למה שוק העבודה מצליח להוציא מחלק מהאנשים כל כך הרבה רע. זו חידה שמצריכה פתרון. אני מתנחמת בכך שגם הנביאים הבינו את זה וכדרכם המעשית לא התעסקו בהכנות רוחניות ולא בנאו-חסידות-פוסט-מודרנית-שבר-תיקון-שכינה-ריחוק-קירבה-שירים-חסידיים. לא עניין אותם. תנו לרעב לחם. תורידו את האף מהדיונים ותהיו בני אדם לעובדים שלכם, לחברה שלכם ולשכן מלמעלה. את כל נענועי הגוף תשמרו בארון, עד שיבואו נביאים אחרים שזה ימצא חן בעיניהם. הנביאים שלנו אוהבים שתפתח את הדלת, תיתן לרעב לחם ובגד למסכן. נורא פשוט. העני, אגב, יכול להיות העובד שלך. סתם לידיעה.

ואם ביוהכ"פ תהיו רעבים ולא תשימו לב –אז הנה מההפטרה לשחרית יוהכ"פ – לגזור וליישם כל השנה. הרבה יותר קשה מלצום:

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ?

 הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?

 הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ :

פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע

הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה

וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים

וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.

 הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ

 וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת

 כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ

 וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח

וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ

כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. [ישעיהו נח]

Honore Daumier, מקבצי הנדבות, צרפת 1845

Honore Daumier, מקבצי הנדבות, צרפת 1845

ג. האם מותר לאשה הרה לצום? – בכל שנה עולה השאלה שמעלה לי את העצבים לגבהים בלתי נשלטים. גילוי נאות: הכותבת היא בעלת הריונות ביותר מסיכון ידוע אחד, מחזיקה בתואר 'חידה רפואית' עד היום ואוחזת בכשבעה רופאים מומחים שונים, שליוו את ההיריון שלה. ולא, זה לא רשום על המצח. זה מגיע יום אחד ואז מסתבר שאת בהריון בסיכון. זה יכול לקרות במהלך יוהכ"פ, לפניו או לאחריו. לא תמיד צפוי מראש.

עכשיו אני מגיעה לקושייה הגדולה, ושמה – לימודי הלכה בבית ספר דתי: לימודי הלכה אינם משהו שמניח כי מה שלמדת שנה שעברה חרוט במוחך לנצח. גם העובדה כי רבות מתלמידות החינוך הדתי באות מבתים דתיים אינה נלקחת בחשבון, ולכן כל חג הוא הזדמנות פז לחזור בדיוק נמרץ על מה שלמדת גם בשנה שעברה. הנה מתקרב יוהכ"פ – ואתו נחזור שוב על מה עושים ביוהכ"פ: למשל צמים. למשל שותים לשיעורין אם את מעוברת. למשל אוכלים אם חייבים. למשל סומכים על הגוף שיודע מתי הוא לא מסוגל יותר. בשפת המקור 'יודע/ת חולה מרת נפשו'. למשל יש עיקרון על שקובע – 'ונזהרתן לנפשותיכן'. למשל זה אומר שהחיים והבריאות חשובים יותר מפיקוח נפש. ואפילו מספק ספק ספקא פיקוח נפש. שזה אומר הריון.

למרות כל אלה, הנטחנים שוב ושוב כאמור, בכל שנה מופיעות נשים הרות שבאמת תוהות האם עליהן לצום. יש מהן שפונות בעניין לרב. שכן, בהעדר אתיקה רבנית [בזרם האורתודוכסי, הזרמים הפרוגרסיביים דאגו לאתיקה משלהם]  יכול הרב להיות מומחה-על – מעין כלבויניק ידע מהלך. יש רבנים הנוהגים באחריות ומפנים לרופא. יש שמתירים לא לצום. ויש שמסתמכים על הידע הרפואי העצום של חכמי המשנה והתלמוד. אמנם כשהם עצמם חשים ברע הם אינם פונים לכל אותם לחשים, קליפות עץ וחששות משדונים שהתלמוד מלא בהם ורואה בהם עצות רפואיות, אך ככל שהדבר נוגע להריונות – הם רואים לנכון להיות מומחים. מומחים חסרי אחריות.

הרב אינו מומחה-על. הוא אינו מומחה לגידול דבורים, לא לאבנים בכיס המרה, לא לחינוך מיוחד, לא לכימיה אורגנית, לא לפילולוגיה, לא לשחזור שיטות קדרות קדומות, לא לזואולוגיה, לא לשירה אליזבטנית ולא לסיכוני הריון. למען האמת, רוב תחומי החיים אינם בתחום מומחיותו ואחריותו של כבוד הרב. בעולם שהולך ומתמקצע, טוב תעשה האישיות הרבנית אם תתמקצע בעולם ההלכה [שגם הוא רחב למדי] , תחליט על אתיקה ותדבק בה. הימים בהם נשים שהקשו ללדת פנו לקבל פתק ותפילה מהרב חלפו להם. כיום ללכת למומחה הריון אינו נחשב לכפירה [זה בהחלט היה כך אפילו בתחילת המאה ה-20] אלא להיפך – למעשה נכון ורצוי. וטוב שכך.

לאור כל אלה כדאי לזכור שהרב אינו נציגו של אלוהים עלי אדמות. לא הוא יישא בתוצאות ההיריון. אני מפנה לסעיף הקודם ומזכירה, שהצום הוא פן אחד מהפנים של החג הזה – ואם מישהי טרם שוכנעה שיש דברים חשובים יותר מצום בהיריון – ומעולם לא ביקרה בפגייה וגם לא מתחשק לה – אז אם יש מישהי כזו אני מציעה לה לקחת על עצמה יישום של פסוק אחד מההפטרה למשך שנה שלמה. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. ושיעבור בבריאות, בידיים מלאות, בחיים טובים וחדשים שבואו לעולם בעתם ובזמנם. ולא רגע אחד קודם.

 Gustave Dore, קבצנית צעירה, צרפת 1850

Gustave Dore, קבצנית צעירה, צרפת 1850

 ד. נו ואם התחלתי עם הפמיניזם המעצבן אז גם אמשיך – הנה לפניכן גרסה מחודשת ומעודכנת של תפילת כוהנת גדולה ליום הכפורים:

וכך הייתה תפילתה של כהנת גדולה :

יהי רצון מלפנייך ה' אלהינו ואלוהי אבותינו.

שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית יעקב וישראל בכל מקום שהן,

אם שחונה גשומה,

ואל יכנס לפנייך תפלת עוברות דרכים לעניין הגשם

בשעה שהעולם צריך לו.

ושלא יצטרכו עמך בית יעקב וישראל בפרנסה זו לזה ולא לעם אחר.

שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. שנה שלא תרצח אשה ע"י בן זוגה. שנה שיחדלו תקיפות והטרדות מקרב הארץ ורשעים עוד אינם, שנה שיצאו עגונות ומסורבות גט מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, שנה שבה יותרו ממזרים ממזרות,

שנה שיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטון מדבית יהודה.

Vasily Vereshchagin, קבצנית בת תשעים ושש, רוסיה 1891

Vasily Vereshchagin, קבצנית בת תשעים ושש, רוסיה 1891

ה. ומה עם לבקש יפה סליחה? אז כן גם אני רוצה לבקש סליחה. אני רוצה לבקש סליחה מדפנה בר ציון בת 50 במותה, אביטל רוקח שנדקרה 50 דקירות בחלקי גופה עד שמתה – בת 45 במותה, פאטמה היב בת 14 במותה. דפנה ואביטל נרצחו ע"י בני זוגן לשעבר. פאטמה ע"י קרובי משפחה שלא אהבו שהיא מסתובבת מחוץ לבית. אני רוצה לבקש סליחה גדולה מהנשים הנסות על נפשן עם הילדים למקלט לנשים מוכות. לעתים בלי תיק – כי חסר להן שמישהו ישים לב שהן בורחות. אני רוצה לבקש מהן סליחה כי אף אחד לא מעלה בדעתו לכלוא לנו את המכוניות כשיש מכת פריצות בשכונה, אבל כשיש גבר מכה שלא שם על צו ההרחקה – האשה והילדים הם אלו שצריכים להיכלא. הוא יכול להלך חופשי. וזה נראה לנו לחלוטין לגיטימי. אבל זה לא.

גבר אלים צריך להיכנס למעון לגברים מכים ולהיות בהשגחה צמודה כדי שהאשה תוכל לחיות, ולהתפרנס, וכדי ששגרת החיים של הילדים תשמר, אחרי כל מה שראו ועברו עד כה. אבל העולם הפוך וקשה.

ועל זה אני מבקשת סליחה. ומבטיחה לצעוק ולצעוק ולצעוק כמה שאוכל. כי אסור להרפות.

רמברנדט ון ריין, קבצן וקבצנית, הולנד 1630

רמברנדט ון ריין, קבצן וקבצנית, הולנד 1630

ו. וסליחה אחרונה – אני רוצה לבקש סליחה מהנערים והנערות האבודים שלא השכלנו לדבר אתם. שלא היינו להם לאוזן קשבת. שאין להם את מי שלאול איך ומה עושים ועם מי והאם מותר לסרב ומה לומדים על מין ואיפה. לבקש סליחה מכל הנערות שסרטונים ותמונות שלהן הופצו והן היו מאכל לעוף השמיים ולחיית השדה. אבל אנחנו היינו עסוקים בציונים ובלמידה משמעותית. וביחס לאחר. ואותן – אותן לא ראינו ולא שמענו. אני רוצה לבקש סליחה מהנערות שהיו 'בהסכמה' עם כל מיני גברים מקושרים ומפורסמים מהם, וחזקים מהם כלכלית. כי הן אלו שממשיכות לשלם את המחיר.

סליחה שאנחנו לא מדברים על הדברים החשובים של החיים. על הרגשות ואיך שומרים על מי שאני ואיפה הכוחות שלי. על מה זה להיות גבר ומה זה להיות אשה. על מה חשוב ומי הם בכלל, האנשים הצעירים האלה, ולאיזה עולם גדלות נערות שחייבות להיות מהממות ולהסכים, כי אחרת יהיה רע והוא ילך. כי לומדים המון מצפייה מסרטי פורנו וכי מה שקשה ומסקרן ומפתה ומתלקח – כל אלה לא מדוברים. הם גם לא היו מדוברים כשהייתי בגילם, רק אז לא היו רשתות וואצאפ . הם הרי לא באמת לומדים משהו מזה שהכל פרוץ וכל המידע זמין כביכול. והבשלות הנפשית לא מואצת בשל כל אלה – אולי נפגמת. בוודאי נפגעת.

פבלו פיקאסו, קבצנית כורעת, צרפת 1902

פבלו פיקאסו, קבצנית כורעת, צרפת 1902

אז שוב יצא קצת עצוב וכועס. כנאה שאני כזו – מעוצבנת וכועסת. מאחלת שלא יהיו לי סיבות להמשיך לעצבן את עצמי בשנה הקרובה. לחיים טובים ולשלום .

 [התמונות מדברות הפעם לגמרי בעד עצמן. סומכת עליכם שתבינו]

Nicolae Grigorescu, קבצן ברטוני, צרפת סביב 1900

Nicolae Grigorescu, קבצן ברטוני, צרפת סביב 1900

4 תגובות למעסיקים, נשים הרות, רבנים, מוכות ונערות תוהות – ויום הכיפורים

  1. נעמה says:

    וואו

השאר תגובה