סיפור פשוט כמו לחם – רות והאומנות

מה עוד לא אמרו על מגילת רות והאומנות של מגילת רות?

לא יודעת, ובכל זאת החלטתי לעסוק דווקא בזה.

שבועות הוא מהחגים האהובים עלי, ואני לא נמנית עם המצקצקים על אהבת החלב והגבינה לעומת אהבת לימוד התורה. אני בעד חג חקלאי – בגדי לבן ושולחן יפה ופירות וקציר שעורים. מצדי אפשר לחדש את טקס הביכורים ולרקוד כל הדרך לירושלים עם שור שקרניו מוזהבות. חג של אדמה זה טוב גם אם לא לגמרי התרגלנו לכך שגם לנו יש אדמה ולא רק געגוע ורוחניות.

-Jean-François_Millet, עדר כבשים באור ירח, צרפת 1860

-Jean-François_Millet, עדר כבשים באור ירח, צרפת 1860

 

אדמה היא ביטחון ורכוש. היא חיים ואוכל. ולא כמטפורה אלא כחיים של ממש. כך עדיין בחלקים רבים של העולם ובוודאי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, כשלכל אדם יש אדמה משלו ולכל אשה בעל משלה. וילדים משלה ושבט משלה, שאליו היא נולדה ובאדמתו היא תקבר בבוא יומה. שיש לה חיים שהם ברורים ושבעים כמו המזווה הביתי, שכאן בתמונה–

Antonio_Pérez_de_Aguilar, ארון, 1769

Antonio_Pérez_de_Aguilar, ארון, 1769

 

בשביל מאובק אחד, פוסעות שתי נשים עניות. לצד שדות השעורים הנקצרים, כשברקע מהומת הקצירה והעונה היא העונה הכי חמה, הו הולכות יחד.

אין להן לא אדמה ולא בעל ולא ילדים ולא שייכות.

אמנם חג השבועות הוא חג החלב הניגר, בגדי הלבן, הפירות השופעים והשיבולים המלאות – חג מואר ושופע ושלו כמו ציורו של ורמר –'החלבנית'

VERMER, החלבנית, הולנד, 1658

VERMER, החלבנית, הולנד, 1658

 

אבל הנשים הללו מלוכלכות וצמאות. כפי שתיאר אותן הצלם עדי נס.

השפתיים סדוקות מיובש. המים בנאד המים כבר חמים.

הן לא זוכרות מתי אכלו ארוחה של ממש.

והכי גרועה היא אי הוודאות.

השיגרה היומיומית היא מחסום בפני חוסר הידיעה. לא לדעת מה ילד יום הוא מהקללות הקשות ביותר להתמודדות. לא לדעת מתי תהיה הארוחה הבאה אם בכלל – היא קללה גרועה שבעתיים.

נעמי ורות לא יודעת מה יהיה. אין להן משענת בעולם. יש להן רק זו את זו. מתכון לריבים [גם אם לא היו אלה אשה וחמותה] בכל זאת אומרת רות את המילים שהן מהיפות שיש, אפילו בתוך של המילים היפות של התנ"ך –

אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ

וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין

עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר

כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף

כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

כך הן מגיעות לבית לחם, כשהכול עסוקים בעבודה וכשהלב עולה על גדותיו מטוב ומרוב עסק ומהמולת הקוצרים. כך מן הסתם נראו אנשי ונשות התקופה – כפי שצייר אותם מילה מאות שנים אחר כך – המבט מופנה אל היבול, לא אל שתי עלובות נפש המדדות בדרכים –

Jean François Millet, קיץ, צרפת סביב 1850

Jean François Millet, קיץ, צרפת סביב 1850

 

וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה – אל תפגעו בה

בתוך העליבות הזו צריך לאכול. התורה ציוותה על מצוות מתנות העניים, בהן משאירים החקלאים חטים בודדות שנפלו ואינם עורמים אותן, כדי שיבואו העניים וישבעו. אלו מצוות יפות באמת, וחשובות מאוד בעולם שאין בו אפילו השלמת הכנסה וקצבת שארים.

אלא שהתיאור במגילת רות הוא לא בדיוק מה שהוא נראה: עונת הקציר הרומנטית היא לא מקום בטוח לאשה בודדה וענייה. בודדה כמו פרוסת לחם ירושלים של אביגדור אריכא [1981] . כמו החטים הנופלות לבדן בשדה. ואין גואל.

היא אולי תצליח ללקט קצת אוכל, אבל היא חשופה להשפלות ולפגיעות:

בועז, האיש הטוב של סיפור החסד הזה, חומל על רות ואומר לה – הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ. הוא גם דואג שהיא תשב עם עובדיו לאכול ולא קשה לדמיין את הריר ממלא את הפה הרעב של רות – לחם קלוי וחומץ – מותרות שכאלה!

בתמונה של יאן ויקטורס מתואר הרגע הגדול – רות קצת חולמנית ורוחנית עבור מישהי שלא אכלה בימים האחרונים:

-Jan-Victors, בועז ורות, הולנדסביב 1650

-Jan-Victors, בועז ורות, הולנדסביב 1650

 

נעמי, שגם מבינה דבר או שניים, מבינה שבועז הוא איש טוב והיא אומרת לרות –

טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר.

הפגיעה ברקע. והנה המגן והטוב הוא דווקא האדם שלא היינו מצפים ממנו לכל זה – הוא איש גדול וחשוב, עסוק עד מעל לראש. היינו מצפות שהוא יהיה מלא בעצמו ובחשיבותו ובחישוביו. אבל הוא מבחין בנערה הזרה, הכמעט מצורעת – מואביה. אין זר יותר לישראל ממואבי. האם היא מצאה חן בעיניו? האם הוא רצה בה?

המשך הסיפור ילמד אותנו שבועז גם אם רצה ברות רצה בה באהבה. הוא נבהל למצוא אותה שכובה למרגלותיו בגורן – ואף שהיא סוף סוף נקיה ולבושה פחות או יותר כהלכה – הוא לא קופץ על ההזדמנות.

 אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי

יחסי הכוחות בניהם נפרשו ביצירות אומנות רבות. שוב ושוב בחרו האומנים לתאר את הרגע בו משתטחת רות ארצה לפני בועז כשהיא מודה לו על חסדו –  וַתִּפֹּל עַל-פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה.

כמה עצוב ונוגע ללב. כמה שבירות וחוסר אמונה כי מישהו יראה בה אדם, מעבר לסחבות ולתיוג הגרוע מכל – ענייה, אשה, מואביה.

איכשהו דווקא הסצנה הזו נבחרה ע"י אומנים רבים – והרי יש סצנות חשובות לא פחות. היא לא היחידה, אבל היא רבת וריאציות –

רות ו

רות ובועז, כתב יד ימי הביניים, הספרייה האפוסטולית הותיקן

 

 

 Josep Anton Koch, נוף עם רות ובועז, אוסטריה 1768

Josep Anton Koch, נוף עם רות ובועז, אוסטריה 1768

rembrandt, רות פוגשת בבועז, הולנד סביב 1650

rembrandt, רות פוגשת בבועז, הולנד סביב 1650

POUSSIN, רות ובועז, צרפת 1660-4

POUSSIN, רות ובועז, צרפת 1660-4

FABRITIUS, רות ובועז, הולנד 1660

FABRITIUS, רות ובועז, הולנד 1660

Hans Holbein, רות ובועז, סביב 1520

Hans Holbein, רות ובועז, סביב 1520

 Thomas Matthews Rooke,סיפורה של רות  1876

Thomas Matthews Rooke,סיפורה של רות 1876

Edward-Burne-Jone, רות פוגשת בבועז , בריטניה, 1879

Edward-Burne-Jone, רות פוגשת בבועז , בריטניה, 1879

אני רוצה להתעכב על יוצאי הדופן – רמברנדט וז'אן מיל'ה . רמברנדט אמנם מציג את רות כורעת, אבל הוא גם מציג את הרֵעוּת בין רות לבועז. שניהם עובדים יחד ופער הגילאים והמעמד אינו מודגש.

REMBRANDT, בועז מערה לכדה של רות, הולנד 1645

REMBRANDT, בועז מערה לכדה של רות, הולנד 1645

 

תלמידו, Bernard Picart , הותיר לנו רישום בעקבות רישום של רמברנדט, שאבד. היצירה של התלמיד אינה כה חד משמעית כשל רבו – האם הוא אוחז בה בכוח? האם מדובר ביחס הדדי? האם בסך הכול מדובר בתלמיד שלא הגיע לדרגת הרישום הווירטואוזית ומלאת הרגש של מורו?

Bernard-Picart, רות ובועז - רישום בעקבות רמברנדט

Bernard-Picart, רות ובועז – רישום בעקבות רמברנדט

 

השני, כאמור, הוא הצייר הנטורליסטי הגדול מיל'ה [Jean-François Millet] שהרבה לצייר איכרים ואיכרות והיה הצייר הראשי של אסכולת ברביזון, בן איכרים בעצמו, שתמונותיו אולי נראות לנו היום רומנטיות אבל כשהוא יצר אותן הן היו אנטי-תזה לרומנטיות ונחשבו לריאליסטיות מדי.

Jean-François Millet , בועז ורות, צרפת סביב 1850

Jean-François Millet , בועז ורות, צרפת סביב 1850

כך גם צייר מיל'ה את בועז ורות – כאותם איכרים שהכיר וצייר בשבתו בברביזון – אנשי עמל חסונים, וביניהם עוד נערה מבוישת מעט. היא שונה מאוד מהנערות הכורעות שביצירות שראינו וגם מהדוגמנית הרומנטית שמציגה הליכה מעודנת בשדה – כך רות אצל זאב רבן ואצל אומנים נוספים:

 

Antonio Cortina Farinós, רות, ספרד המאה ה-19.

Antonio Cortina Farinós, רות, ספרד המאה ה-19.

MERLE HUGUES, רות בשדות, צרפת 1876

MERLE HUGUES, רות בשדות, צרפת 1876

JAMES TISSOTרות בשדות, צרפת 1896

JAMES TISSOTרות בשדות, צרפת 1896

אפרים ליליאן, רות, 1912

אפרים ליליאן, רות, 1912

העוני – הצילום של ח'אליל ראאד

שנים לפני צילומו של עדי נס את רות ונעמי העניות, צילם צלם ערבי-נוצרי שחי בירושלים תצלומים בהשראת התנ"ך. שמו היה ח'אליל ראאד – הוא נולד בלבנון, למד צילום בשווייץ ופתח סטודיו לצילום בירושלים. צילומיו בהשראת התנ"ך מקוטלגים כחלק מהמגמה האוריינטליסטית-קולוניאליסטית של התקופה, אבל מבט בתצלום של רות מלקטת שיבולים מציג לטעמי מבט מורכב יותר – היא אינה הדמות העגולה והרומנטית, אלא נערה קשת יום שעומדת מולנו, מטושטשת פנים, סחופת רוח ומעלה בפנינו שאלה על האדמה והאדם.

וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב

רות כאמור, מתרחצת ומתייפה ונחבאת למרגלות בועז, בלילה על הגורן. היא שומעת לדבריה של נעמי – וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ) וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.

מה יש לנו כאן? ניסיון נואש להישרדות? פיתוי? אמונה כי האיש הטוב יגן על רות? הבנה כי זהו חבל הצלה ויש על מי לסמוך?

האומנים בחרו לתאר זאת באופנים שונים –

בועז ישן ורות הרחמנייה מכסה אותו –

HENDRICK GOLTZIUS רות מכסה את בועז, הולנד 1600

HENDRICK GOLTZIUS רות מכסה את בועז, הולנד 1600

רות ישנה שינה עמוקה ובטוחה ובועז נשאר להרהר במה שיקרה בבוקר המתקרב –

CHARLES LOCK EASTLAKE, אנגליה 1853

CHARLES LOCK EASTLAKE, אנגליה 1853

ואולי אלו בכלל רגעי פיתוי, כשבועז שוכב ללא בגדים בחום של עונת המעבר ויופיה הצעיר של רות הוא הדרך לשובע?

LOUIS HERSENT, רות ובועז , צרפת 1822

LOUIS HERSENT, רות ובועז , צרפת 1822

השאלה נשארת פתוחה. תגובתו של בועז מלמדת אותנו משהו על כוח וחמלה. משהו שקשה לקיים כשאתה החזק והשבע. ובכל זאת, בועז נוהג בהגינות רבה, לא רק על רקע תקופתו, אלא גם על רקע תקופתנו שלנו.

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה

סוף טוב. הכול טוב? בועז נושא את רות והיא הרה לו. בן יולד לנעמי וממנו עתיד לצאת המשיח. הזוג הלא כל כך צעיר מתחתן :

JAN VICTORS, חתונת בועז ורות, הולנד סביב 1650

JAN VICTORS, חתונת בועז ורות, הולנד סביב 1650

 

JEAN BAPTISTE AUGUSTE, חתונת בועז ורות, צרפת 1850

JEAN BAPTISTE AUGUSTE, חתונת בועז ורות, צרפת 1850

אני מקווה שגם רות אהבה את בועז ולא נישאה לו רק כי הייתה חייבת. אולי עתידה של המשפחה הזו רומז התחלה של אמון ואהבה – עוד כמה דורות יוולד דוד המלך וממנו, יום אחד, יצא המשיח. וכל זה בשל אשה אחת מואבייה ענייה וחסרת כל, שיצאה לדרך לא נודעת למרות חוסר הוודאות והתלישות. אשה שסללה לעצמה דרך מתוך אמון ורעות. מישהו הרים עיניו וראה אותה למרות האיבה והלכלוך. מהזוג המיוחד ההוא, תגיע יום אחד הגאולה.

זו שהחלה מני אז, באור הירח על ההר, בלילה לבן בשדות בית לחם.

3 תגובות לסיפור פשוט כמו לחם – רות והאומנות

  1. רותי says:

    תודה
    לא היה לי מושג שרות (הקרובה ללבי עד מאד) צוירה ואף צולמה כל כך הרבה
    מעניין כמה קל להתעלם מהסיפור ולצייר תמונה רומנטית ושלוה, אולי בזכות רוחה השלוה של המגילה
    חג שמח

    • Michal_B says:

      האמת רותי, שיש אפילו עוד יצירות שלא העליתי כי לא רציתי לייגע… היא גם מייסדת השושלת ממנה יצא ישו כך שלנוצרים היה אינטרס גדול בעניין ואח"כ גם מגמות פרוטסטנטיות של חזרה לתנ"ך ואוריינטליזם הוסיפו עוד ועוד. ואצלנו היא הפכה לחזרה לארץ התנ"ך. העונה והמיקום בהחלט ציוריים ויפים וסופו של הסיפור גם הוא מן הסתם השפיע על ציירים, ובכלל, מי רוצה לראות עוני מנוול? גם עוני צריך להיות יפה…

  2. אורית ענבר says:

    סימני שאלה שהעלית השמים ספק למצבה ה"רומנטי" של רות מצאו חן בעיני … אני לא יכולה לקבל את ההנחה הקונבנציונאלית שכולם ידעו לשאת רעב באצילות ורומנטיות … הצילום של רות ונעמי הרעבות המודרניות האוספות מזון מפוזר מהרצפה החמיץ את ליבי, אין לי ספק כי לא ליקוט ולא מעשר לעניים הוא זה….
    וכן השאלה האם רות התחתנה מבחירתה – לבחירה להיות נאמנה לנעמי היה כאן מחיר כבד מאוד אולי…..

השאר תגובה