על מדורות, קדושות, ומכשפות האחד במאי

Walpurgis

Walpurgis

ל"ג בעומר טרם עבר, ורמץ המדורות הגיע ישר לחג הפועלים שנחוג באחד במאי. המנהג של הדלקת מדורות בתחילת הקיץ, או האביב למעשה, איננו המצאה עברית וגם האחד במאי איננו האירוע היחיד שמאחד, אוסף ומלהיב קהל רב. רק מקרה הוא, שתאריך יום הפועלים, נחגג ביום בעל מסורת שונה לחלוטין ועתיקת יומין, מאחר ועל האחד במאי של הפועלים, כבר נשפכו הררי מילים, כדאי להכיר את הצד השני של האחד במאי. חג שנחוג ברוב ארצות אירופה, בלילה שבין ה-30 באפריל ומחצות באחד במאי. "ליל ולפורגיס", לילה משובץ באש ואור יקרות, מדורות ולהטוטנים יורקי אש. למרות שבשנים האחרונות, לאור המודעות האקולוגית, כמות המדורות הגדולות של "ליל ולפוריגיס" הצטמצמה תחת עינם הפקוחה של הירוקים ומחבקי העצים, החגיגות ממשיכות לרתק מיליוני אנשים, בעיקר בשל ההקשר ההיסטורי שלהן והקסם האפל הנלווה לשם – שבת המכשפות.

אם במסורת היהודית, מדורות ל"ג בעומר הן זכר למשואות שהדליקו קדמונינו חסרי הסמרטפונים, מדורות אשר היוו רשת תקשורת להעביר ידיעות או לקבוע את זמן ראש חודש, הרי שלעמים אחרים בעולם יש חגי מדורות משלהם. המפתיע הוא שחגי האש, חלים כמעט באותם הימים פחות או יותר. ובכולם מבעירים דחלילים ומיני מפלצות ושדים, ברוח הפולחן העתיק שזכה עם השנים לעידון יחסי ולסובלימציה. באירופה של ימי הביניים התיכונים, כבר עברו משרפת אנשים להבערת חתולים חיים, עכברים או עצמות של בעלי חיים. אולם ככל שעלתה המודעות והרגישות לשאר תושבי כדור הארץ, הפך הדחליל לסמל המסמל את הקורבן החי של ימי קדם.

בסקנדינביה השתמר חג מדורות של אמצע הקיץ, עד היום נחגג החג ברוב פאר ובעיקר עם מדורות ענק כשבקצה ערימת העצים, עומד דחליל, בובת סמרטוטים ענקית בדמות אישה, לזכר הימים שבהם הועלו על המוקד נשים חיות שהואשמו בכשפים – מכשפות. להערכתי מסורת זו הוטמעה אצלינו, וקיבלה מאפיינים מקומיים בהתאם לנסיבות. פעם שרפו את היטלר, אחר כך את עבד אל נאצר, אחר כך את סאדם חוסיין, אחמיניג'אד ושאר צוררים. למעשה, כך אימצה היהדות אקט פולחני ופגאני ששורשיו נטועים הרחק בימים הקדומים בהם הקרבת קורבן אדם, בדם ואש, היתה חלק מפולחן האביב. את האקט הזה הצמדנו לאירוע החוגג את היכולת התקשורתיות של אבותינו – ל"ג בעומר. צחוק הגורל הוא שמעטים מכירים את הסוד האפל שהלילה הזה מכיל והקשר שלו לעם היהודי.

ליל ולפורגיס והנקודה היהודית

בחלקים רבים של אירופה המרכזית והצפונית, ליל ולפורגיס הוא אירוע חגיגי המבשר את בוא האביב שנחוג בלילה בין ה-30 באפריל לאחד במאי, בדומה לחג הקלטי בלטיין נחוג ליל ולפורגיס כחג הירח, בלילה הראשון כשהירח במילואו, בתפר של חילופי עונות מהחורף לאביב. ליל ולפורגיס, נקרא על שמה של ולפורגה, (המוכרת בסקנדינביה כואלבורג; צורות נוספות של שמה הן ולפורגיס, ולדבורג או ולדעבורגר) אשר הוכרזה כקדושה באחד במאי, ולפורגה נולדה בווסקס, אנגליה, בשנת 710. היא היתה אחייניתו של בוניפאציוס הקדוש, ולפי המסופר בתו של נסיך סקסוני, ריצ'רד הקדוש. יחד עם אחיה היא הגיעה לגרמניה כמיסיונרית, שם הפכה לנזירה וחיה במנזר של היידנהיים, אותו הקים אחיה ווניבאלד. היא נפטרה במנזר ב-25 בפברואר 779, תאריך שנושא את שמה ביומן הקתולי (ביומן הקתולי השבדי שמה מופיע באחד במאי, היום בו הוכרזה לקדושה).

החיבור בין הקדושה ולפורגה, לעולם הכשפים והרוחות הוא תהליך סוציו-תיאולוגי של מהילת אמונה דתית לתוך אמונות עממיות ומסורות עתיקות שקדמו לנצרות. מבחינה היסטורית נובע ליל ולפורגיס מדרכם של הפאגנים לחגוג את פולחן האביב, שבואו נחוג בהדלקת מדורות בלילה, כסמל לניצחון האביב ולגירוש החורף. אצל הוויקינגים חגגו בליל ה-30 באפריל את חגיגות הפריון, ומאחר וולבורגה הוכרזה לקדושה באותו הזמן, כרכו הוויקינגים את שמה עם חגיגות האביב שלהם. במהלך התפשטותם ברחבי אירופה הם הפיצו את פולחן ליל ולפורגיס, שהתקבל בשמחה והפך לליל חינגות, מלווה בתחפושות, ריקודים ושתייה.

חודש מאי, נקרא על שם האישה הקדומה מאיה (שמאוחר יותר הפך למאריה), המלווה את האנשים מהחורף החשוך והקר לשלב המתחדש של האביב ומביאה להם אנרגיית חיים חדשה. כמו רוב האמהות הקדמוניות מסמלת מאיה את תבונת האהבות החושיות, את מחזור החיים שבחודש מאי מתמלא בפריחה, ביפי הצמחיה, בהבשלת הפירות, באור בהיר ובהתחממות הימים והלילות. התעוררות הטבע היה סיבה טובה למסיבה. אצל הגרמאנים שחיו באיזור הרי ההרץ נחוג ליל זה כיום של שמחה על סיום החורף ושובו של האביב כמו גם חתונתו של ווטאן. כדי לגרש את הרוחות הרעות לבשו החוגגים תחפושות ומסכות, ועל ידי יריות, לפידים ומדורות. מקור האגדה מגיע לימיו של קרל הגדול, שלמרות ההתנצרות המשיכו האנשים לקיים את מנהגיהם האליליים וכשהגיעו לכזו אסיפה כמה מאנשי המשמר של קרל הגדול בכוונה למנוע את החגיגה, הצליחו החוגגים כשהם מחופשים, פניהם מושחרות ובעזרת מטאטאים וקילשונים להפחיד ולהבריח את השומרים הנוצרים, שסיפרו עם שובם לארמון סיפורי בלהות מסמרי דמיון על מה שכביכול נראה להם כהילולה של מכשפות ושטן, למרות הטבלת החג לנצרות, הקמע המרכזי של ליל ולפורגיס היה ונשאר המכשפה.

המכשפות – דואליזם ואמביוולנטיות — נשים חכמות או בנות שטן.

מנהגים שונים מהמורשת הפגאנים שזורים בתוך הנצרות שאימצה לעצמה את הסיסמא "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". בעיקר בכל הקשור לחגיגות עממיות ולחגים הנוצריים המסורתיים, שקיבלו תיבול פגאני ואגדי כאמצעי לחבבם על מקבלי הדת הנוצרית. בתקופה הטרום נוצרית היו האמונות התפלות והאמונות בכוחות הטבע חלק בלתי נפרד מהחיים. הכנסייה ניצלה את המערכת האמונית הפגאנית לצרכיה ולהעמקת השפעתה על המאמינים. הנשים החמות, כמו רופאי האליל, השמאנים ומי שנחשבו כבעלי כוחות על טבעיים הפכו לאויבי הנצרות, אך מאחר ולא ניתן היה להרחיקם כליל מהחברה, ותמיד היו בני אדם שהמשיכו להאמין בכוחותיהם ופנו לעזרתם, הפכו אותם נציגי הכנסייה לשליחי השטן וככאלה הם היו למנודים ובני מוות וכל קשר איתם סיכן את הפונים בעונשים כבדים. עם זאת, כדי לתת להמונים אפשרות "להוציא קיטור" ולתת ביטוי לאמונות העתיקות שהמשיכו להתקיים במסורות העממיות, אפשרו להמונים לפרוק עול ולהתחבר לשורשים הפגאניים בפיקוח כנסייתי צמוד.

בנוסח הגרמני, על פי האגדה מתאספות המכשפות בליל ולפורגיס ליד העיירה טאהלה, ומשם הן ממריאות על מטאטאים, קילשונים, חזירים ותיישים ועוד "אביזרי תעופה" להר הברוקן שבהארץ, שם נערך חג המכשפות. על ההר הן רוקדות כולן במעגל גדול סביב מדורה כשגבן מופנה זו לזו ולסיום הן מנשקות את השטן באחוריו. אחר כך הן מתחתנות איתו (כלומר, מזדווגות), זוכות בסימן, בהרת המכשפות מה שנותן להן את יכולת הכשפים. כדי להיכנס למצב רוח המתאים השתמשו המכשפות בכל מיני מרקחות מגיות. אלה היו עשויות ממיני עשבים, אבקות ותבלינים שגרמו להזיות ולסימום ונתנו להן להרגיש תחושות של ריחוף ושל ריגוש מיני מוגבר. כתוצאה מהשפעת הסמים האלה נוצרו כפי הנראה כל הסיפורים על האורגיות עם השטן. את הקביעה שהמכשפה היא בת בריתו של השטן קבעה הכנסייה הקתולית בימי הביניים שקבעה כי כישוף מכל סוג שהוא נחשב מסוכן וקשור לפעולות השטן המתנגד לאל ומבקש להדיח את מאמיניו. ההגדרה הזאת השתרשה עמוק בתודעה המערבית. כיום, בעיירה טאהלה, לרגלי המקום שבו נהגו המכשפות להתאסף, ממשיכים עדיין, לפי מתכון עתיק מימי הביניים, לרקוח את "מרקחת המכשפות" שהפכה לתעשייה פורחת לתיירים הרבים שפוקדים את האזור.

האמונה בקיומן של המכשפות, כנסי המסתורין והמפגשים שלהן היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של אנשים מכל שכבות העם. בכל בית נתלו קמעות ומיני קמעות להגנה בפני מזיקים ובישא מרעין. ההתעניינות והסקרנות לדעת מה באמת קורה באותם מפגשים סודיים סיפקה כר נרחב לדמיון האנושי. ספרי וידויים, שירים ותחריטי עץ רבים נוצרו בהשראת עולם הכשפים מאז ימי הביניים. בכולם הופיעו תיאורים של הנשים הפראיות ומשולחות הרסן בייחוד ביערות ועל ההרים כשהן רוקדות סביב מדורת ולפורגיס ומנשקות את אחוריו של השטן עם מטאטאים מזדקרים בפיתוי מבין הירכיים העירומות שלהן. הפחד מפני כוחותיהם המאגיים של המכשפות הלך והתגבר והרדיפה אחרי נשים יוצאות דופן וחריגות התרחבה לכלל האוכלוסייה, למרות זאת המשיכו לרקוד סביב המדורות בליל שבין ה-30 באפריל לאחד במאי, אלא שעכשיו כהגנה נגד המכשפות. האנשים המשיכו לצאת ולהרעיש ברחובות, אבל לא עוד כדי לברך את האביב, כי אם להבריח את השדים והרוחות.

כפי שראינו עד כה, היה ליל ולפורגיס, עד להופעת הנצרות באירופה, ליל חגיגות לכבוד האביב שבו גורשו רוחות החורף בעזרת רעש תופים, נגינה, ריקודים ואש. מהמאה ה-14 שמה הכנסייה למנהג "הזימה והפריצות" הזה, סוף. חג, שסימל את הפריחה, החופש, גם המיני והחושני, האהבה וההתחדשות, שינה את משמעותו והנשים החכמות של הקלטים, הסכסונים ויתר עמי אירופה שניהלו את הטקסים, הוכרזו כמכשפות. ההתאספות שלהן לטובת הקהילה נחשבו עכשיו ל"שבת של המכשפות". משנת 1398 הוכרזו הקשרים המדומים עם השטן לעובדה קיימת.

הכנסייה הצליחה אולי להרחיק את האנשים מהמכשפות אבל לא את המכשפות מליבם ומדמיונם של האנשים. בני האדם המשיכו, למרות האיסורים, הרדיפות והחרמות לשמר את המנהגים העתיקים ששימשו מקור השראה ליצירתם של אמנים וכותבים ולא רק אגדות לילדים.

הקשר הקרוב שבין ספרות לדמונולוגיה הביא לעולם יצירות רבות שתוכנן נושק למיסטיקה, לעולם הרוח והטבע, למחוזות הדמיון והכוחות החושיים. במאה ה-17 הופיעו עשרות פרסומים וספרים שעסקו בסוגיית המכשפות, הכישוף והעולם העל-חושי. חיבורים לא מעטים התייחסו לפולמוס סביב מקומו של השטן ומקורביו השדים ומידת הקשר שלהם למכשפות ולמלאכת הכישוף, אם בכלל. אמנים יצרו תחריטי עץ ונחושת שבהם הפליאו לתאר במיטב כישרונם ודמיונם את "ליל שבת המכשפות" ואת "ליל ולפורגיס", כשהם משתמשים בסממני תקופתם, כמו נוף מקום מגוריהם, התלבושות והאנשים שחיו בסביבתם (למשל, יהודים). התיאור החזותי הפלסטי הצליח לעורר רגשות אצל הצופים שיכלו לזהות בו מוטיבים מוכרים, הרבה יותר מאשר בספרים או בחיבורים, כיוון שרובה של האוכלוסייה היו בורים.

חגיגות ליל ולפורגיס, על כל תכולתן ההיסטורית, הן חלק חשוב במארג הפולקלור והתרבות האירופיים.

אל "נזיד המכשפות" בנוסח הנוצרי-אירופי היתווספו משך השנים גיבורים מתוך מיתולוגיות חוץ אירופיות. יצורים על טבעיים, שדים, רוחות, ידעונים ומכשפות מתרבויות אחרות הוכנסו לבלילת הפולחנים העתיקים ונטמעו במסורות העממיות.

למקום נכבד במיוחד זכתה לילית, האישה-שדה המיתולוגית מהמזרח, שמאז חתימת ספר הזוהר נדחקה לשוליים.

האיש שהחזיר את לילית מתחום המחשבה והמיסטיציזם היהודיים לתודעה האירופית ולזרם המרכזי בתרבות ובספרות, כ-600 שנים מאוחר יותר, היה המשורר הגרמני הגדול יוהן וולפגנג פון גתה. במחזהו "פאוסט" (חלק ראשון), שראה אור בשנת 1808. הטקסט הזה נבדל מטקסטים קודמים בכך שלילית איננה יותר דמות דתית מיתולוגית המכוונת לקהל מסוים בעל רקע תרבותי משותף, אלא היא מוצגת לקהל רחב ויותר הטרוגני. אם היתה לילית, לפני הפרסום של "פאוסט", סמל מוכר, או שהיא חזרה והוצגה על ידי גתה בטקסט הזה, נתון זה שרוי במחלוקת. בכל מקרה, האיזכור של לילית בטקסט זה מהמאה ה-19 מסמן נקודת מפנה בייצוג הספרותי של דמותה המיתולוגית.

ליל ולפורגיס נחוג במחזה כהילולה של פולחן השטן בהרי ההארץ, מקום שהיה מוכר לגתה שטיפס על ההר ובילה שם לילה בלתי נשכח. רשמיו מאותו לילה שימשו אותו כשכתב את "פאוסט".

סצנת "ליל ולפורגיס" מציבה לקורא דרישות קשות כדי להבין את מקומה ומשמעותה בדרמה. המשמעות העיקרית שגתה רצה להעביר בה יש בה מהשעשוע וההנאה, שמפריד אותה לגמרי מקשר נחוץ כלשהו לפאוסט והברית שלו עם מפיסטופלס. בעניין האגדות על שבת המכשפות באחד במאי, גתה מחבר את פאוסט עם רוחות האופל מהאגדה הנורדית והגרמנית, כדי ליצור שלוחה הגיונית של ההוקוס-פוקוס והאמונות התפלות כפי שהם מופיעים ב"מטבח המכשפה". את המקורות, ששימשו בסיס לסצנת "ליל ולפורגיס" בעת כתיבת המחזה, מצאו מלומדים שחקרו את הנושא במספר ספרים בספרייה בווימאר. החומרים שנחקרו היו מורכבים ברובם מקבצים פסאודו מדעיים מעורפלים מהפולקלור הימיביינמי מהמאה ה-17.

איך מגיעה לילית לסצינה של ליל ולפורגיס במחזה?

תיאורים אלה מעניקים תמונה פנטסטית של שבת המכשפות מימי הביניים צבועה בתערובת של אמונות תפלות פופולריות ושערורייה מוסרית. ההילולות השנתיות כללו תהלוכה של מכשפות העולות בחשיכה לפסגת הר הברוקן, שם נערכו חגיגות אורגיאסטיות לכבודו של השטן כולל הזדווגות רעשנית והבעת הצייתנות וההכנעה לשטן על ידי נישוק חור התחת של תיש (שבאופן מסורתי מתקשר לכת השטן). בהתחלה גתה תיכנן להמשיך בתיאורים של כזאת הוללות שטנית, אפילו לכלול את הופעתו של השטן עצמו, שאיננו מופיע באף מקום אחר במחזה.

בליל ולפורגיס אסף גתה מבחר של דמויות אגדיות ומיתולוגיות שלוקחות חלק בחגיגה הגדולה על פסגת ההר. אחדות מהן רק מוזכרות בשמן, כמו גורגונה או מדוזה שכל המביט בהן הופך לאבן. דמות אחרת, שהופעתה בפועל אמנם קצרה, אבל רבת רושם ומשמעות היא לילית.

פאוסט המחכה בהתלהבות לחיזיון המרכזי, מתרחק להצגה צדדית. הוא רוקד עם מכשפה צעירה אך מאבד את התיאבון כשעכבר אדום מתחלק מתוך הפה שלה. אז הוא מבחין ברוחה של נערה מתה, והאזהרה של מפיסטופלס להסב את עיניו מהגורגונה, שימשה רק כדי שיתקע את מבטו בעיניים הפעורות לרווחה של רוח המתה. יש בכך מין תזכורת לפאוסט, שרואה באותו הרגע את דמותה של גרטכן, אהובתו שנטש, אבל המכשפה הצעירה, היא לילית, מושכת אותו אליה והוא שוכח את העבר ומוכן להתפתות לקסמיה. מפיסטופלס שרואה איך פאוסט נסחף, ממהר להזהיר אותו מפניה. שיבוצה של לילית במחזה כל כך חשוב ורב השפעה, ולאחר מכן גם בשיריו של המשורר האנגלי הידוע, ג'ון קייטס, היה לכרטיס הכניסה שלה לעולם הספרות והאמנות הרומנטית שאימץ אותה באהבה ובעניין רב. אחרי גתה הפך הסיפור של לילית למקור השראה ראוי לצייר והסופר המפורסם דנטה גבריאל רוסטי הנחשב לגדול היוצרים הפרה-רפאליסטים. באמנותו ובשיריו רוסטי השתמש בדמותה של לילית בכזה אופן כאילו ביקש לפתוח אותה לאינטרפרטציה פמיניסטית.

תגובה אחת לעל מדורות, קדושות, ומכשפות האחד במאי

  1. שלום סוזי, מזמן לא קראתי gל פאוסט. ממש זכרונות ילדות. בביה"ס קראנו את פאוסט, הלכנו לראות את פאוסט בתיאטרון, למרות שפאוסט לא מייצג את האתוס השוויצרי (גדלתי בצירים). תודה על המאמר בבלוג שלך. אני גדלתי על מיתוס דומה של שריפת החורף בראשית האביב' דומה ובכל זאת שונה: https://www.youtube.com/watch?v=Aen-vTUDp7I. בל אופן, ברשותך, עשיתי למאמר בבלוג שלך קישור לאתר שלי: http://chagumoed.weebly.com/15001490-14891506149315021512.html
    שוב תודה
    מרטין ססלר
    martin.sessler@gmail.com

השאר תגובה