המסעות לפולין וסופרות שלא ניסו להרגיש 'איך זה היה'

עוד רגע יום השואה – יש עוד מה להגיד

מה יש להגיד שלא נאמר – כנראה שיש. עובדה. עוד ועוד מחקרים וספרי זיכרונות ונובלות ורומנים – על השואה ועל ההדהוד שלה, שנים לאחר שהסתיימה. ותחושת הרגע האחרון, אחרוני הניצולים שעוד אתנו.

מה שמביא מצד אחד לעליה לרגל ממסדית ומאורגנת לפולין, בליווי 'איש עדות' – ניצול שואה. ומצד שני, לאוזלת יד נפשעת בטיפול  בניצולי השואה ובחוסר עניין באלה שכאן, שלא נוסעים לפולין. באלה, למשל, שברחו מעיירות 'השואה הראשונה' – שואת רוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות. נערות ונערים צעירים מאוד שלחמו בשורות הצבא האדום – בין אחרי שברחו ובין שהיו חלק מהממלכה הסובייטית מלכתחילה. בכל שנה במאי הם צועדים ועליהם אותות הגבורה הרבים שלהם. סיפוריהם כמעט ואינם נשמעים. מערכת החינוך לא מפנה אליהם נערים ונערות לשמוע את סיפורי השואה-גבורה של הווטרנים והווטרניות. ישנן יוזמות שכאלה – של תנועת הנוער העובד והלומד ועוד, אבל הן לא במסות ובדגש ששמה 'המערכת' על העלייה לרגל המאסיבית לפולין, 'להבין איך זה היה'. אולי זה לא 'שואה' מספיק. אולי לא משרת את מטרת הצליינות החינוכית לפולין.

להרגיש איך זה היה – ללחוץ על בלוטת הדמעות

אי אפשר להרגיש איך זה היה. אני מקווה שאני לא מחדשת כאן. גם אם נסעת עם הכתה לאושוויץ דווקא בחורף, את לא תרגישי לעולם איך זה היה. המחלוקת האם לימודי השואה אמורים להיות קוגניטיביים או רגשיים, היא מחלוקת ארוכה. השאלות כיצד ללמד את נושא השואה ולאלו גילאים, היא שאלה שמלווה את מי שעוסקים בנושא הזה עוד משנת 1980, כשרה"מ מנחם בגין תיקן תיקון לחוק החינוך הממלכתי ובו נקבעה יחידת שואה כיחידת חובה בבחינת הבגרות בהיסטוריה.

היסטוריית המסעות לפולין היא מרתקת – בעיקר כי היא דוגמא לכדור שלג שהלך ותפח והתגלגל וגדל ואיש לא עצר לשאול מדוע ולמה ועל מה. הוא החל בקטן, בסוף שנות ה-80, עם נציגי הקיבוצים וקשריהם עם אגודת יאנוש קורצ'אק בפולין היוצאת לאטה מאחורי מסך הברזל, ומשם למסעות קטנים של בני קיבוצים. כיום יש במשרד החינוך מנהלת ומדובר בתעשיית שואה מאורגנת.

יותר מכך – העלייה לרגל לפולין הפכה לטקס בגרות מקודש בפני עצמו. תהליך חברתי מרתק. לכל מגזר יש את השואה שלו – הדתיים ילכו לקברות צדיקים ובתי כנסת וילמדו שזו הייתה יהדות פולין. הקיבוצניקים ילכו בעקבות מורשת תנועות הנוער והמחתרות שלהן וכד'. איך תהיה ישראלי אם לא היית בפולין?! איך תבני שגם היהודים צריכים מדינה אם לא תשתתפי בעוד טקס , בעוד אתר השמדה? אני יודעת שזה נשמע רע, ולמען הגילוי הנאות לא נסעתי במשלחת ואין לי שום כוונה כזו.

parva-domus-magna-quies-1902  Marcel Duchamp

parva-domus-magna-quies-1902 Marcel Duchamp

אני מבינה את הטלטלה הרגשית. אני משערת שזה נוקב ומטלטל. ובכל זאת – אני נגד. בעיקר מהצד הכלכלי של העניין אבל גם מהצד שנותן חשיבות גדולה לקוגניציה כבסיס מרכזי ללימוד. יש מקום לרגש, בהחלט. ובנושא כמו שואה הרי לא יתכן אחרת. ועדיין – העניים לא נוסעים. וגם אם כל בית הספר וההורים העשירים ומלגות עירוניות מתגייסות לסייע גם לך, העני, לנסוע – אתה יודע שאתה הילד/ה הזה, שכולם צריכים לעזור לו. זה פן אחד, מרכזי בעיני, של כינון שואה למיטיבי כיס.

בנוסף, כאמור, אין להרגיש איך זה היה. זו פיקציה מסוכנת. אין חינוך של 'זבנג וגמרנו'. תסעו לפולין ותחזרו מבינים. מה הבנתם? מה הבנתם שלא יכולתם להבין בכוח הדמיון והשכל שלכם, כאן? מה הבנתם שלא יכולתם להבין אם תיסעו מבחירה אישית ובוגרת כשתגדלו קצת?

ישנן עוד סוגיות חינוכיות, חלקן שלא נעים לדבר עליהן, ויום אחד ארחיב. רק אומר עוד דבר אחד – גם אנחנו שמענו סיפורים של ניצולים, ועשינו זאת בבית הספר. בלי לעמוד בקור של בירקנאו ולרוץ מהקרונות ובלי 'להרגיש איך זה היה'. בלי חוויה מזככת של טיש בבית כנסת ריק מיהודים ובלי ללכת ברחובות שאין ילדים יהודים שמשחקים בהם ולדעת שכאן חיו ילדים יהודים. במבחן התוצאה, נדמה לי שלא ידענו פחות. גם לא הרגשנו פחות. אולי נתנו מורנו קצת יותר קרדיט ליכולת שלנו לעבד מידע לרגש בלי ללחוץ חזק על בלוטות הדמעות שלנו.

לספר סיפור: אלזה מורנטה, גילה לוסטיגר ומגדה סאבו

בתוך ים ספרות השואה, נדמה לי שהספרים החזקים ביותר שקראתי היו אלה שלא ניסו ללחוץ לי על בלוטות הדמעות. מכולם, אני בוחרת בשלושה – שלושתם נכתבו על ידי נשים אבל הם לא נבחרו בגלל זה. הם נבחרו בגלל האיכות יוצאת הדופן שלהם, בעיני. שלושת הסופרות – אלזה מורנטה, גילה לוסטיגר ומגדה סאבו – ממעטות במילים גדולות. כל אחת ואיכויותיה.

סופרת גדולה שלא תיזכר פה ובכל זאת אי אפשר שלא להזכיר את שמה – אידה פינק. אין לי מילים לתאר את סיפוריה. אז רק אזכיר את גדולתה המזוככת.

שואת הפרטים הקטנים של גילה לוסטיגר

כל אחת והשואה 'שלה'זו של הפרטים הטריוויאליים והחפצים הקטנים של גילה לוסטיגר; אחייניתו של איש הכנסיה הקתולי לוסטיג'ייה, שלמדה כאן באוניברסיטה העברית ומגדירה עצמה כ'יהודיה בגרמניה, גרמניה בישראל, זרה בצרפת. אני מודעת לאמביוולנטיות שלי, אבל אני אוהבת את התנועה זו, בין תרבויות וארצות'. ספרה של לוסטיגר – 'ספירת מלאי' הוא כביכול ספר לאקוני. הוא מתאר חפצים ואנשים קטנים [וחלקם קטנוניים] – משפחה שנלכדת ערב ליל הסדר וההורים אינם מנפנפים לבתם הקטנה לשלום, כדי שלא תלכד גם היא. עקרת בית גרמניה חרוצה שמעוניינת בכמה אולרים, וכותבת בקשה – היא שמעה שיש כאלה חפצים במזרח, והם מחולקים לגרמנים טובים.  חייל שיכור ששרת את הרייך בירי ביהודים ולמד כי על סף המוות אין להפריד ילד מהדובי שלו. הם נצמדים לדובונים שלהם. 'הגיבורים' שבים וצצים בסיפורים השונים – פעם כדמויות מרכזיות ופעם כדמויות משנה.

portrait-of-eugene-serebryakov-1909 Zinaida Serebriakova רוסיה

portrait-of-eugene-serebryakov-1909 Zinaida Serebriakova רוסיה

לוסטיגר מספרת על החפצים והאנשים באיפוק גדול. בסוף הספר נודע לנו גורלן של הדמויות. באותו סגנון דיווחי. לוסטיגר הבינה, כי הסיפורים שלה מדברים בעד עצמם. הם אינם זקוקים לתיווך של מילות תואר. הפחד, הרוע, הקטנוניות, החמלה והאנושיות יופיעו אצלנו כשנקרא את מילותיה היבשות-כביכול. דווקא הדיווח של לוסטיגר, והדגש על הפרטים הקטנים, הם שמשאירים רושם שנשאר אצלי שנים רבות אחרי הקריאה.

תמיד יש איזו דלת – מגדה סאבו

הסופרת ההונגריה מגדה סאבו [1917-2007] היא בעיני אחת הסופרות הטובות של תקופתנו. סאבו, שלא הייתה יהודייה, כתבה את ספרה 'הדלת' על זקנה פלאית, חזקה ומסתורית שהיא, הסופרת הצעירה והאינטלקטואלית, מתיידדת אתה. כך נגלה לעינינו עולמה של אמרנץ, הזקנה המשרתת, שחייבת לעבוד ללא הרף. קשה ומחוספסת. ללא גינוי נימוס ועם דלת אחת נעולה.

1883  Vincent van Gogh, ילדה עם סינר

1883 Vincent van Gogh, ילדה עם סינר

ספרה 'הדלת' זכה למעריצים ברחבי העולם, ובצדק רב.  דמותה של סאבו וספריה ראויים לפוסט נפרד – גם חידת היותה כה נערצת במדינה כה אנטישמית הוא נושא מעניין. בינתיים אמליץ לכל מי שטרם קראה את 'הדלת' או את 'רחוב קטלין' לעשות זאת ללא דיחוי. מה שמסתתר מאחורי הדלתות הסגורות. מה שמסתתר בליבם הקרוע של בני האדם. מה שמסתתר בסיפוריה מרובי השכבות של הסופרת הגדולה, מגדה סאבו.

מטחנת ההיסטוריה של אלזה מורנטה

בעברית נקרא ספרה של הסופרת האיטלקיה-יהודיה אלזה מורנטה 'אלה תולדות'. שם יפה ומתאים. במקור נתנה מורנטה לספרה את השם 'היסטוריה' והוא קולע יותר למבנה הספר ולעוצמה הגדולה שלו. מורנטה [1912-1985], ילידת איטליה. בת לאם יהודייה ממשפחה זעיר בורגנית, בורחת בזמן המלחמה עם בעלה, הסופר אלברטו מורביה, בן לאב יהודי, והם מסתתרים אצל משפחה כפרית בהרים, עד תום המלחמה. 'אלה תולדות' נכתב באמצע שנות ה-70, והוא נחשב, בצדק, לאחד מהספרים החשובים שנכתבו על השואה ובכלל. מורנטה ראתה בסיפור חייה של הסופרת פרטי רכילות בלתי רלבנטיים ליצירתה, ולכן אעצור כאן ואומר משהו על ספרה הגדול:

מורנטה מספרת את ספורה של אידה, מורה קטנה ומבוהלת, יהודייה נסתרת, שנאלצת לחיות את מאורעות מלחמת העולם השנייה ברומא, יחד עם בנה הנוכל-פושטק-פרטיזן-סוער-נדיב-חסר הרסן נינו, ובנה הקטן אוזפה, שנדמה שהמאורעות הגדולים עוברים על ידו. או אולי שלא בדיוק כך. מורנטה טווה עולם שלם של דמויות שוליים, עניות ברובן, שנקלעות למטחנה הגדולה של ההיסטוריה האנושית – וביתר דיוק, למטחנת הדמים העצומה של מלחמת העולם השנייה.

1906- Paula Modersohn-Becker, אמא וילד שוכבים

1906- Paula Modersohn-Becker, אמא וילד שוכבים

הנמלים הקטנות והאנושיות, מהן מורכבת ההיסטוריה, מוצגות אצל מורנטה כגיבורים ראשיים. אותה היסטוריה שהיא מקפידה לדווח עליה בכל שנה חדשה – ההיסטוריה של מנהיגים ואידיאולוגיות רצחניות או אדישות או מניפולטיביות. היסטוריה שטובחת מיליונים ומקפידה על בירוקרטיה מסודרת, ישיבות וחוקים. היסטוריה של אלימות בה נבלעים המנהיגים הרצחניים בגלי הרצחנות של עצמם ואיתם יחד כפריים ועירוניים, אנשי עמל קשי יום בורגנים, תמימים ומיתממים, מבינים ושאינם יודעים לשאול.

איתם גם אוזפה הקטן, בנה של אידה, שמביט בעולם בעיניים פקוחות וכאילו מקבל את כל הנקרא בדרכו. כאילו מסוגל לקבל הכל. נדמה שהכל מתנקז בדמות הזעירה. התמה. הסמלית. בפתיח הספר מצטטת מורנטה מהברית החדשה- 'כִּי הִסְתַּרְתָּ אֶת־אֵלֶּה מִן־הַחֲכָמִים וְהַנְּבוֹנִים וְגִלִּיתָם לָעֹלֲלִים' [לוקאס, י', 21]. הילד הסמלי, שאמו תוהה האם בכל הסדר החדש שמתכננים המנהיגים שלאחר מהלחמה יהיה גם לו מקום, הילד הדחוי – הרואה ושומע – הוא ניגוד לעולם המבוגרים האלים. כי החכמה היא של הקטנים.

לאוזפה, סמל התמימים, ולילדים של השואה – מוקדשות יצירות האומנות שהבאתי לכאן.

study-of-lying-boy-1894 Nicholas Roerich רוסיה

1894 Nicholas Roerich , רוסיה, ילד שוכב

מורנטה מציגה פועלים ועקרות בית, תופרות וזונות, מאפיונרים קטנים וקומוניסטים אדוקים, פרטיזנים נואשים יותר ופחות, נשות הגטו היהודי ומשפחותיהן, ילדים וזקנות. כולם נאבקים לשרוד את הטירוף הגדול, את הסבל והסכנות. את הרעב. את הזיכרונות. אבל מורנטה אינה עושה הנחות לאיש ואין אצלה דמות שהיא הרואית או גדולה מהחיים. גדולתן של דמויותיה הן בהיותן בני אדם – הפרטיזן האידאולוג והנואש הוא גם מיזנטרופ, אכול רגשות אשם על התנכרותו למשפחתו היהודית-בורגנית שנרצחה. קשרו המשמעותיים היחידים הם עם זונה מזדקנת שאינה מבינה מילה מדבריו ועם נינו, הנהנתן, שמעריך אותו אבל אינו בן שיח לרעיונותיו הנשגבים.

מורנטה אינה סבורה כי ממטחנת האדם הגדולה יוצאים רק שבבים. היא רואה את כולם באהבה ובחמלה, ברחמים ובאכזריות בריאליזם ובפנטזיה, בחלומותיהם המגוחכים והגדולים, בגדולת נפשם ובבהמיותם. בטמטום ובתמימות. במצחיק וברציני. בתשוקה ובקטנוניות. בכאבים ובשמחות. באלימות ובנדיבות. בנסתר ובנגלה.

אגון שילה, ילד ויד על פניו, 1910, אוסטריה-צ'כיה

אגון שילה, ילד ויד על פניו, 1910, אוסטריה-צ'כיה

היא מבחינה כי ברכבת הבהמות בה כלואים תושבי הגטו היהודי בדרכם מזרחה, ישנם הממלמלים פסוקי תהילים וישנם המפטפטים בינם לבין עצמם. ישנם הזועקים למים וישנם הצוחקים. בליל קולות. בני אדם שונים. הפתק שתופסת המורה קטנה אידה, ובה מבקש אחד הכלואים לשלוח מסר למישהו בשם אפרתי על חוב כלשהו. היא יודעת לספר כמה אנשים על הרכבת וכמה יחזרו. היא מפגישה את קולותיהם עם הגטו הריק, אליו חוזרת אידה בלי שתוכל לעצור בעצמה.

מורנטה מספרת את סיפור המלחמה כסיפור שיש לו עבר, עתיד ופנים – בני אדם שחיו לפני המלחמה וחלקם יזכו לחיות גם אחריה. היא רואה אותם במאבקם לנורמליות. לכבוד. להגנה. ללחם. היא שמה בפיו הפוחז של נינו בוז לכל הנהגה ולכל אידיאולוגיה – כולם בסופו של דבר הם אותו הדבר. אפילו החבר סטאלין שבשמו הסתכן נינו כפרטיזן. מורנטה, שהשתייכה לחוגי השמאל האיטלקי, ספגה ביקורת קשה על הרוח הבלתי מחויבת שבספרה. היא לא נרתעה ולא חזרה בה. בסופו של דבר, כך הבינה, האנשים הקטנים שמרכיבים את ההיסטוריה הם הסיפור המרכזי. הם וכאביהם ונכותם וחלומות הביעותים שלהם. הם והמילים הפשוטות שלהם. הם ותקוותיהם לשוב ולהיפגש. לשוב ולחיות. לשוב ולהיות הם.

 Pablo Picasso, אם וילד, צרפת 1905

Pablo Picasso, אם וילד, צרפת 1905

על השירים והתמונות

הבאתי לכן שירים באידיש ובלדינו – שפות שכמעט והוכחדו. שירים של טרום שואה, בעיקר. פס קול שלא שומעים מספיק לטעמי, ביום השואה.

התמונות הן תמונות של ילדים – כפי שהיו, כפי שחשו בודדים, כפי שהיו עצובים , כפי שראיתי אותם כשקראתי על אוזפה וכפי שאני חושבת על ילדי המלחמה ההיא – שהיו ואינם.

וכאן תמונות שצילם הצלם רומן וישיניאק [1897-1990] בשנות ה-30 במזרח אירופה, כעדות למצבם של היהודים. רגע לפני שהכול הוכחד.

השאר תגובה