שאול טשרניחובסקי, עידו מימון, מוביוס טריפ, נעם רותם, המשפחה, אילן וירצברג, דנסקי

ברי סחרוף / אינני אוהב אותה

הרבה שנים חיפשתי את מהות הקסם של הראשון בינואר ובסוף מצאתי: בדיוק בתאריך הזה, בכל שנה, עוד נדבך תרבותי משיל מעליו את חסמי הקניין הרוחני והופך לנחלת הכלל. השנה הצטרפו אלינו כתביו של שאול טשרניחובסקי – משורר, רופא, ורודף שמלות – הודות למפעל האדיר והעלום ששמו 'פרויקט בן יהודה'. קונסורטיום דיגיטציה עברי בארץ הקודש, והכל בהתנדבות. לפני שנים גם אני נמניתי על גדודי המקלידים, שכמו הנזירים הפרנציסקנים קוראים בכתבי הקודש ומעתיקים אותם למען אחרית הימים. בשבוע שעבר מנהלי הפרויקט הרימו אירוע כמעט מחתרתי בספריה הלאומית לכבוד טשרניחובסקי. בחלקו הראשון של הערב הצטופפתי בחדר הרצאות קטן עם הרבה נזירים כאלו על ילדיהם ונכדיהם לשעתיים של מצגות ותודות ואנקדוטות ממלאכת הקודש. הסבל היה רב אבל תחושת השליחות מידבקת, וידעתי שלמחרת אצטרף חזרה לגדודי המתנדבים. האיש שישב בכסא לידי בחלק הראשון אימת את חשדותיי והפך לדן אלמגור, מנחה החלק השני, וניווט ספינה אקדמית עמוסה כל טוב בים של סיפורים שהיו או לא היו (האם טשרניחובסקי חיפש כינים בראש של שמעון פרס? כמה אנשים באמת באו להדסה להיפרד ממנו בערב פטירתו?). לקראת סיום הערב עלה האדמו"ר ברי סחרוף עם גיטרה ושר שלושה שירים והותיר אותי פעור פה. ה"או-לה-לה-לה" שלו על רקע הספרות הקבליות בויטראז' יושב לי בינתיים יפה בלקסיקון תחת ההגדרה "חוויה רב-חושית סוחפת". לחזור הביתה ולגגל את הוידאו האייטיזי המרהיב לשיר הזה היה אירוע בפני עצמו.

עידו מימון / מיטתו של שלמה

'אני מאמין' של טשרניחובסקי (המוכר כ'שחקי שחקי' בחוגי ההמנונים האלטרנטיביים) איבד הרבה מהמופלא באותו ערב בספריה הלאומית אחרי שדן אלמגור הזכיר לנוכחים שהוא שוכן ממש בסמוך לפואמה ידועה פחות – 'חרבי, אי חרבי', שיר הלל לדם ולאש, לנקמה היהודית ולתשובה הציונית ההולמת. העיבוד המילטינטי של עידו מימון וברק דהן ל'מיטתו של שלמה' משיר השירים על ששים הגיבורים אוחזי הלהבים נוטפי הדם מתאים יופי להלך הרוח. חזונות אפוקליפטיים לא יכולים כמובן לעשות לי טוב אבל הם מרגישים לי מתאימים ונכונים לזמן הזה שבו מנהיגינו הנערצים עושים ככל יכולתם להידמות למנהיגים נערצים אחרים מתקופות אפלות בהיסטוריה ומשחקים צ'יקן על פי תהום עם החיים (והכסף) של כולנו.

מוביוס טריפ / ארמון הלטאות

כשמשינה אמרה שלום ולהתראות רציתי להאמין להם ולהיפרד יפה, אבל הם התעקשו לחזור ואז התחלתי להפסיק להאמין בקמבקים. יכול להיות שחומרים מהסוג שכבר לא ממש עובד בשביל יובל בנאי יעבוד יותר טוב במותג החדש שלו, 'מוביוס טריפ' (האïמלאוט נפל לו בדרך ונאסף עפ"י מקורות זרים לחיקם החם של אנשי הפה והטלפיים). אני חייב להודות שהתחפושת האלקטרונית נשמעת די טוב בהתחלה, לפחות עד שבנאי נכנס ומשתלט על כל העסק עם שירה שנשמעת כמו חלטורה ומילים חסרות שחר, אז הביטים מאבדת כיוון ואני מאבד עניין ולא נותר לי אלא לתהות מדוע בנאי ראה לנכון לקרוא לעצמו בשם חדש. הרי כבר היינו בסרט הזה. האם מטרת המהלך היא לרמוז שהמאזין צפוי ללכת סחור סחור ולא להגיע לשום מקום, כמו הנמלה המסכנה בציור? או שמא זהו מסר ארס-פואטי תת הכרתי, וידוי סבטקסטואלי של האמן המיוסר המקומבק והמקומבן?

נעם רותם / אורות וצללים

אני אמור לכתוב כאן איך ראיתי את האור. איך הצלחתי לראות דרך התדמית המשונה של 'הסולן של קרח 9 לשעבר', איך גיליתי את נעם רותם מחדש כרוקר בועט וגיטריסט-על. אם השנה היתה 2007 יכול להיות שזה מה שהייתי כותב. אבל עכשיו 2014 והשיר החדש של רותם עושה לי את הבלוז ולא בקטע טוב. אני לא מתכוון לשכוח לו אף פעם את הצמרמורות בגב שגרמו לי שירי 'עזרה בדרך'. היה לו סיפור אישי נוגע וקול חזק וייחודי והמון סטייל, וגם הקאברים שלו היו חכמים ומדויקים. שיר הנושא היה מגניב ומעניין ואמנם קצת מתנשא אבל אז זה עוד היה נסלח. ב'ברזל ואבנים' האפקט קצת דהה אבל זה היה מתבקש אחרי אלבום מופת, ושוב היה שם קאבר שפגע בול למרות שאני לא בקטע של קאברים בדרך כלל. ועכשיו מתגלגל לכיווני האלבום החדש שלו והסימנים לא מבשרים טובות. במבט לאחור ההתברגנות נראית בלתי נמנעת, הנימה הפטרונית שבה הוא שר על 'מקהלת הילדים של כולנו' ומתיימר לספר לי איך אני מרגיש עם הלבנים והכחולים במרפסת לא קונה אותי, הגיטרה והבלורית שלו כבר לא עושים לי את זה.

המשפחה / אינקה טרייל

אנשים לא מעטים שאני מוקיר את פועלם הולכים לישון כל לילה עם פונץ'. אחת כזאת, שאני די בטוח שמתייצבת לכל הופעה של בבליקי בכל שעה ובכל מיקום גיאוגרפי, שאלה אותי פעם בלי ממש להתכוון מה יש לי עם להקת 'המשפחה'. לא עניתי לה אז וגם עכשיו אין לי ממש תשובה. הייתי מונה את כל המרכיבים אחד לאחד אבל הסוד מורכב קצת יותר. אני שומר להם אמונים כבר שנים, לא מתוך תקווה שהקול של מיכל גוטמן ימריא לגבהי אין חקר, או שה-mullet ז"ל של יובל ליבליך יחזור לאופנה. המילים של יובל יבנה בניגוד לכל הסיכויים שוב מתיישבות במקומן, וכשמיכל מצווה "סולו גיטרה חשמלית!", ליבליך מגיב בנעשה ונשמע. מי צריך יותר? אולי דאבל פיצ'ר עם 'כריכה רכה'? היי, לפעמים משאלות מתגשמות, למשל ב-30 בינואר בבית היוצר (נמל ת"א).

אילן וירצברג / ישן אדם

לא הייתי שם כשדוד אבידן מת, בשום מובן. מי שכן היה בסביבה הוא אדם ברוך ואת מסיכת המוות שהוא שרטט אז קראתי שנים אחר כך בפרבר קפוא של מינכן בעיצומו של נסיון רפה למצוא לעצמי את הנישה. אני זוכר שקצת קינאתי באבידן כי הוא כבר מצא את הנישה שלו. חשבתי אז שהבנתי במה מדובר וצדקתי רק באופן חלקי. אדם ברוך כתב ש"אבידן חשב להימוג בנצח כפסקול התבונה", ורק השבוע אילן וירצברג עזר לי לרדת לסוף דעתו. הממנטו מורי הזה אמיתי ומוחשי יותר מהנסיונות הקלושים של יובל בנאי (ראו למעלה) ואביב גפן למשל. מרתקת אותי המשיכה של המילה האחרונה בכל בית. מצמרר אותי האפקט שמופיע לקראת האמצע שהוא חלקו נהמה חנוקה וחלקו הזזת מכסה הארון. וגם שמעתי שקיים ביצוע מוקדם יותר של השיר הזה, אבל אני די בטוח שאני לא רוצה למצוא אותו.

דנסקי / אוברטון

כשנמאס לי מהעולם אני משתמש בדפדפן קטן וירקרק שגולש באינטרנט בלי להציג אף תמונה והכל פתאום נראה אחרת. לפעמים כשמוחקים את הצבעים אפשר לגלות עולם שלם של גוונים בשחור ולבן. כששמתי את הפילטר הזה על הניוזלטר של אנובה, השם הזה דנסקי ישר רצה תשומת לב בין כל השמות האחרים שכבר שמעתי וראיתי קצת יותר מדי. שמעתי שיש להקות שאימצו לעצמן כל מיני חוקים שרירותיים (למשל, שהשיר האחרון בכל אלבום הוא גרסה אקוסטית ללחן עממי קירגיזי. נדמה לי). אולי מצאתי חוק עזר משלי, לסגור כל פוסט עם שיר מינורי שמתגנב מתחת לגדר, מתיישב על המגבר, משרבב רגל מעל אדן החלון ונכנס לך מתחת לעור. שיהיה שבוע טוב.

2 תגובות לשאול טשרניחובסקי, עידו מימון, מוביוס טריפ, נעם רותם, המשפחה, אילן וירצברג, דנסקי

  1. אני עוד אתחיל להתמכר לפוסטים עם שרשרת היצירות… לי אישית עם טשרניחובסקי – סיפור. הוא אהב את רוזה [רחל] אלכסנדר, מורה לפיתוח קול, רומן שנמשך בין רוסיה לברלין לברה"מ לאורך שנים, בעיברית היא קראה לעצמה רחיל. והוא חיפש להמציא מילה שתתחרז בשמה ומצא את אילאיל. כך נולד השם אילאיל לפני עשרות שנים.
    רוזה היתה דודה של אבא שלי והשאר היסטוריה…

  2. וכן, כשהסמלים שלנו או המנהיגים אליהם אנו מתחברים שייכים לתקופות אפלות, זה בהחלט לא סימן מבשר טובות

השאר תגובה