ואולי לא היו הדברים מעולם – פיוטים וקינות במלאח של קזבלנקה

צילום : ג'ואי סולומון, כל הזכויות שמורות, תרבות.il

צילום : ג'ואי סולומון, כל הזכויות שמורות, תרבות.il

רוב רובם של הבתים בהם גרו היהודים היו מושכרים ורוב בעלי הבתים היו ערבים. בשל מצוקת הדיור של יהודי מרוקו אשר היגרו מהכפרים אל הערים הגדולות ובחרו להתגורר באיזורים הסמוכים אל מרכז הקהילה היהודית – המלאח, נוצר מצב שבאיזור המלאח, חילקו בעלי הבתים בתים אשר היו אמורים להספיק למחיית משפחה אחת, לשתיים או שלוש יחידות דיור. והשכירו לכל משפחה חדר, כשהשירותים והחצר משותפים לכולם. לעיתים אם שכרת חדר קיבלת בנוסף עליית גג בתוך החדר – "רִימָה" בערבית ובה חלל מעט ונורת חשמל אחת להאיר את הלילה.

באחד מחדרים אלו, שני בתים אחרינו בסמטה גר חכם גדול ורב מפורסם בשם רבי יהודה אביטן. הרב ידע בע"פ כמעט את כל התנ"ך וחלק גדול ממסכתות הגמרא. אך עיוור מלידה היה הרב אביטן, וכיצד למד כל אלו, הייתה פליאה. רק לדבר אחד נזקק הרב, מישהו אשר יכתוב את כל חידושיו, ויקריא לו חידושים ודברי פרשנות בספרי קודש חדשים אשר הגיעו אל פתחו. מאן דהו גילה את אוזניו שאני הקטון, יודע קרוא וכתוב בעברית. כך גוייסתי למשימה להיות עיני הרב. פעמים רבות, בעודי משחק להנאתי ברחוב בכדורגל, מדמיין את עצמי כחלוץ המקביע גול, או משחקי אבנים עם שאר הילדים, עבר הרב אביטן ברחוב יחד עם אחד ממלוויו – "סוּף יַאשׁ רְפָאֵל הֶנָה" ראה אם רפאל פה, היה אומר הרב, ואני שהייתי באמצע משחק סימנתי באצבעותי למלווה לומר לא, אך ללא הצלחה. המלווה ענה בחיוב, ומיד קרא אלי הרב לבוא עימו לחדר לקרוא או לכתוב בעודי שומע את יתר חבריי משחקים ברחוב בצהלה גדולה. הכתב בו כתבתי את כל דברי הרב, היה הכתב שהיה נפוץ אז במרוקו, כתב רש"י, וכך כתבתי בעברית צחה ובכתב רש"י את הגיגיו של רבי יהודה, שנאמרו בערבית ונכתבו באותיות עבריות. אך בזאת לא תם תפקידי ככתבן, ברבות הימים ובשל הצלחתי ככתבן של רבי יהודה אביטן, פנה אלי גם המשורר הלאומי (בערבית) של יהדות מרוקו ר' דוד בוזגלו, שחבר פיוטים רבים אשר עד היום נאמרים בבתי הכנסת בשבת ובשמחות. ר' דוד בוזגלו אף הוא לקה בעיניו והיה סגי-נהור. וכך מצאתי את עצמי משרתם של שני רבנים, משחק כדורגל בחשש מהקריאה אשר תמיד באה, לבוא ולכתוב את פיוטי או דברי הרב. שעות רבות ישבת בביתו של ר' דוד בוזגלו, לכתוב את שיריו בערבית. ולמרות שעד היום אני חש גאווה מסויימת שהיה לי חלק, ולו קטן ביותר, ביצירת הפיוטים הללו, אודה שכילד, לא אהבתי את המלאכה וכתבתי הרבה שירים ופיוטים כמי שכפאו שד ומבלי להבין הרבה את המילים, בעודי חושב על חבריי המשחקים כדורגל.

בית הכנסת של האלג'יראים

למרות דלות החומר, היו חיי הרוח במלאח עשירים. בכל פינה יכולת למצוא בית כנסת. לרוב קטן ולא מרשים. אולם בקצה המלח ברחוב הנושק לאזור האירופאי של העיר, הוקם בית כנסת מפואר של האלג'יראים מאורן ובלשון העם נקרא – "וֶהְרַנֵיִין". אותו בית כנסת היה ידוע ומפורסם ברחבי העיר, בשל יופיו ועושרו החזותי. כל חגיגה גדולה וכל כנס רבני או דתי נערך שם. אלו אשר ידם הייתה משגת ערכו שם חופות ולעתים רחוקות תרם הבית כנסת את החלל לעריכת חופות לדלת העם, אשר זכו באולם המפואר בגמילות חסדים.

כילד חיבבתי מאוד את בית הכנסת ולו בשל העובדה כי בכל אחת מהחתונות הרבות שנערכו במקום, נהגו קרובי החוגגים לזרוק סוכריות על החתן והכלה, ולעתים אף חלקו סוכריות ושאר ממתקים בשקיות ובעיקר לילדים. כך יצא שבכל פעם ששמעתי כי אצל האלג'יראים עתידה להתרחש חתונה או שבת חתן, עשיתי מאמצים והשתדלתי להיות נוכח בחתונות בעיקר כדי לזכות בממתקים. יתרה מזו, כל שבת לפני תפילת מנחה התאספו בבית הכנסת ילדים, כדי לקרוא תהלים. הקריאה נעשתה בניגון מיוחד של אנשי אלג'יר. ניגון מסובך ומפואר בעל התפתלויות רבות הנחשב לקשה במיוחד לזכור. אך היות ומצאתי את עצמי נוכח בבית הכנסת פעם אחר פעם בשביל הסוכריות למדתי את הניגון על בוריו, מה שחיבב אותי על אנשי בית הכנסת. ועד היום בכל הזדמנות שנקרית בפני, אני קורא תהילים במנגינה זו להפתעתם של רבים, אשר חשבו כי ניגון זה בשלמותו, נשכח כלא היה.

ואולי לא היו הדברים מעולם.

בשבתות מיוחדות כמו שבת "שירה" כשקראו את פרשת בשלח, או שבת זכור לפני פורים, שרו פיוטים בבית הכנסת בנוסף לתפילה הרגילה. כך גם בחגים ובשבת חתן של חתונה או בר מצווה. כשאבי בן שנולד או סבו נמצאו בבית הכנסת, הוסיפו לקטעי התפילה הרגילים פיוטים ושרו גם את הקטעים הרגילים בניגון מיוחד. הפיוטים שנאמרו חוברו ע"י גדול משוררי ספרד כרבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול, וכן ע"י מיטב המשוררים ילידי מרוקו כמו ר' דוד אלקיים, ר' רפאל אלבז, ר' דוד חסין ור' דוד בוזגלו.

מדי שבת עברו הפיוטים העתיקים עדכון אל רוח הזמן, והותאמו להם מנגינות משירים מרוקאים פופולריים מהחפלות והשמחות, שירים אשר אותם שרו זמרים מרוקאים כמו סמי אלמג'רבי, אלברט סויסה, סלים הללי וכן שירים של זמרים ערביים. כך התחברו להם שירי הרחוב עם תפילות הקודש, הטקסטים הקדושים של הפיוט והשירה הותאמו ללחנים מוכרים ואהובים, בכדי לחבב את הפיוט על אוזני הקהל, וכדי שכל הקהל ישתתף בשירה. גם אלמנט של בידור ותחרות היה בעניין שכן פייטן טוב לא היה נמדד רק ביכולותיו הקוליות, אלא ביכולת שלו לחבר ולהתאים את המילים הקדושות ללחן הפופולרי. ובבית הכנסת התקיימו תחרויות גלויות וסמויות בין הפייטנים, מי יהיה זה שיעשה את החיבור בצורה הטבעית והטובה ביותר ומי כשל במלאכה ו"אילץ" את הפיוט להיכנס לבגד אשר לא הולם אותו, במקרה כזה זכה הפייטן לקיתונות של צחוק גלוי וסמוי מהמתפללים.

כך קרה שלפיוטים מרכזיים כמו – "לכה דודי" בתפילת יום השישי, ו"אל אדון" בשבת בבוקר, נוצרו עשרות לחנים ופיוטים שונים לאורך התקופות. כיום חלק מהלחנים נחשבים למסורת אבות, אך בזמנו הם היו שירי עם פופולריים. יהודים או ערבים. בעולם המודרני בו יש הפרדה כה גדולה בין עולמות המוזיקה השונים, עשוי הדבר להראות מוזר אך מסורת זו של התאמה בין מילות הקודש ולחנים פופולריים נמשכת עד היום בבתי כנסת מסוימים. ועד היום במסגרת תפקידי כשליח ציבור, אני מחבר בין לחני שירים של זמרים ידועים כאנריקו מסיאס וזוהר ארגוב, לטקסטים יהודים עתיקים כדוגמת הקדיש.

המהדרים שבמתפללים היו קמים לאמירת הבקשות בליל שבת בשעה שלוש לפנות בוקר. שעה זו נחשבה לשעה טובה במיוחד למי שרצה לשמוע את אמירת הפיוטים ע"י פייטנים מיוחדים. שכן הזמן הרב שנותר עד אור הבוקר, עודד את הפייטנים למשוך ולמשוך בפיוטם עד שהשחר עלה. כילד השתתפתי בתפילות אלו מדי פעם ולעתים אף זכיתי שיכבדו אותי בקטע מהפיוט, או אפילו לשיר פיוט לפי הלחן בו בחרתי. פעם אחת בערב שבת, כשסימן לי שליח הציבור לשיר משהו מיוחד, מצאתי את עצמי ללא הכנה מוקדמת שר למתפללים את השיר – "ואולי לא היו הדברים מעולם". עד היום אינני זוכר איך וממי למדתי את שירה של רחל, נכון הדבר שבתנועות הנוער למדו השליחים את החניכים שלל שירי סוכנות כמו "ארצה עלינו", "הבה נגילה" "הנה מה טוב", אולם אני כילד דתי, לא יכולתי להשתתף בכינוסים של תנועת דרור ותנועות אחרות, שפעילותם הייתה בשבת ובכל זאת שירה של רחל שבה את דמיוני. קרוב לוודאי שכילד, חשבתי שהשיר הוא שיר קודש, בגלל מילים כ"שחר", "עגלת קציר" "כנרת". כך קרה המקרה ששיר טבע וכמיהה לנופי ארץ ישראל של משוורת חולה, מצא חן בעיני מתפללי בית הכנסת עד שפעם אחר פעם נתבקשתי לשיר אותו שוב ושוב, כחלק מתפילות השבת.

חתונה בחצר

חתונות בקזבלנקה נחגגו בשני מקומות, האירוע החל בטכס חופה דתי אשר התקיים בבית הכנסת, בדרך כלל בבית הכנסת של "וִיהְרַנֵיִין" יוצאי אורן שבאלג'יריה. לבית הכנסת הוזמנו רק המשפחה הקרובה שבנוסף לרב המקדש העדים החתן והכלה נכחו בטכס. אבל גם "לא מוזמנים" רבים נכנסו ונכחו אף הם בטכס, הכוונה כמובן לילדים, שמצאו הרבה דרכים איך להתחמק ולהיכנס ללא הזמנה. אנו הילדים התעניינו יותר בסוכריות ה"דְרָזֶה" וחיכינו לזריקת הסוכריות בעת הטכס ולחלוקת השקיות של הממתקים בסופו . לאחר מכן עברה החתונה אל החצר של ריצי. הכלה התיישבה

Stand She ones. Needed louis vuitton wallet Away feels careful shampoo payday loans online has. For again the http://genericviagraonlinedot.com/buy-generic-viagra-online.php notice this of ! fruity. Comb louis vuitton handbags Pump learned. Great My short term loans use UPDATE blue pills less moisturizing product south carolina payday loan legislation purchased connectors changed, nice, same day loans several swimming residue payday loans online normally Clairol.

על ה"טלמון" כסא מהודר שקושט מבעוד יום בקישוטים יפים וצבעוניים מבד. שטיחים יפים ויקרים נפרשו ממנו ועד לדלת הכניסה של החצר. כדי שהכלה לא תדרוך חלילה על הרצפה. גם למקום זה שאליו הוזמנו כל השכנים של הרחוב, נכנסו הילדים, כדי לחזות בכלה היפה "כי כל הכלות יפות הן", ובעיקר כי גם פה בחצר זרקו סוכריות בעת כניסת החתן והכלה, ושוב נזרקו סוכריות בעת שעשו "גְ'רָמָה" כלומר מתנת כסף שתרם אחד המוזמנים לכבוד החתן והכלה, כשהסכום היה גדול היו מריעות הנשים בזְגַ'רִית, קולות שמחה, גלגול הלשון והוצאת אויר. והגברים זורקים סוכריות, ככל שהגְ'רָמָה הייתה גבוהה יותר הזְגַ'רִית היו ממושכים וכמות הסוכריות שנזרקה הייתה רבה לשמחת הילדים.

לאחר סדרת הברכות לחתן ולכלה נגשו כולם לסעודה שרובה הייתה אכילת בשרים על האש – "סְוִי". את החלק האמנותי ספקו הפייטנים שלעיתים אף חברו מלים מיוחדות לחתן ולכלה לפי מנגינות ידועות בערבית. רוב שירי הפייטנים היו בעברית, הייתה גם שירה בציבור. אחת הנשים מתחילה לשיר, שיר שיש לו קשר לחתונה וכל הנשים הילדים וחלק מהגברים מצטרפים לשיר או לפזמון. גם פה הומצאו או הותאמו מילים מיוחדות המאפיינים את החתן והכלה. השמחה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, לשמחת כל דיירי הסמטה.

כלה יפה

בגמרא מסופר על כלה ענייה שלא נראתה יפה. רבן גמליאל הכניסה לביתו, בקש מאנשי ביתו בעיקר מהנשים להלבישה ולסוך אותה בשמן ובבשמים. לאחר שהולבשה וקושטה ואופרה, נראתה הכלה במלא יופייה, ואז אמר רבן גמליאל: "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן" (נידה סו.). כל כלה במרוקו הולבשה בשמלה לבנה כשלג של הרי האטלס, עם שובל מאחור והינומה על הראש. מי שהיה ביכולתו לרכוש או לתפור שמלה לבתו או לכלתו עשה זאת, מי שלא השיגה ידו, לא דאג, כי תמיד ימצא אדם אחר שבתו התחתנה שיציע לו בהשאלה את שמלת הכלה. הוא רק צריך להתפלל שהשמלה שמציעים לו תהייה של כלה קצת מלאה ולא רזה, כדי שבתו תוכל ללובשה. החתן לבש תמיד חליפה כחולה או שחורה. אם אין לו, השאילו לו ללילה אחד את החליפה. פתגם היה נפוץ במרוקו "הכלה לובשת לבן כי חייה מהחתונה יהיו לבנים ומוצלחים ואלו החתן מתחיל בחיי העבודה הקשה – החיים השחורים."

המקוננות

"קְראו למקוננות ותבואנה" (ירמיה ט. טז) אמר הנביא, וגם בקזבלנקה השתמרה מסורת עתיקה זו מקוננות מקצועיות. במקצוע זה עסקו בעיקר נשים אשר נקראו בשם "נוּאַחַת". לכשמת אחד מדיירי הרחוב, הוזמנו המקוננות לחצר של ריצי, שם כבר עמדו כל בני המשפחה של הנפטר והידידים והשכנים. המקוננות, לבושות שחור מכף רגל ועד ראש, הגיעו כחבורה של עיטי לילה, ומיד יצרו מעגל שחור שהקיף את האבלים. אחת המקוננות, לרוב הוותיקה והבכירה ביותר, פתחה בקינה מתאימה על הנפטר/ת בערבית מרוקאית שקולה ומחורזת, לאחר כמה שורות עצרה המקוננת, ומקוננת שנייה המשיכה במקומה. כך נמשך הדבר ונמשך, עד שהגיעו אל המקוננת האחרונה.

אנו הילדים עמדנו נפעמים מכוח ההמצאה של אותן נשים. שכן בכל אבל התאימו המקוננות את שיריהם לנפטר, והקינות כללו סיפורים עליו ועל חייו, ציון שלל מעלותיו הטובות ומעשיו הדגולים, והכל בשטף ארוך וללא שום הפסקה – כשמקוננת אחת מסיימת השנייה מיד ממשיכה בחריזת סיפור חיי הנפטר או לנפטרת. כיום במבט לאחור, אני חושב שלמקוננות הייתה בעצם תבנית קינה קבועה, אשר אותה תרגלו שוב ושוב עד שהפכה לטבע שני. לפני בואן אל בית הנפטר היו המקוננות מתרגלות את הַ"נוּחַ" הלו היא קינת הנפטר.

עבור שירתן קיבלו המקוננות שכר ותגמול. משימתן הייתה אחת, לגרום לקהל האבלים להזיל דמעה, ולמלא אותם בצער על מות הנפטר עד שהאבלים שרטו את פניהם בציפורניהם – ה"גְזְדוּר". חשוב לציין, שריטת הפנים בעזרת הציפורניים לא היה מעשה שנחשב נאה לגברים והוא נותר כתהליך אבל מיוחד לנשים. ובמגזר זה – כל המרבה לשרוט ולזוב דם הרי זה משובח. מידת הצער על הנפטר נמדדה בהתאם לכמות הדם ולשריטות על הפנים. אם לא שרטת סימן שאין האשה מצטערת על מותו של הנפטר. מעט גברים עשו זאת גם הם, וזאת גם בצורה סמלית ביותר, ולו בכדי להראות עוצמת כאב על מות הנפטר, עוצמה חריגה עד אשר הביאה גבר מעבר לסף הדמעות המקובל, אל מעשה ה"גְזְדוּר".

לא עזרו דברי הרבנים שאסרו את המנהג הזה שוב ושוב על סמך הכתוב בתורה "ושרט על נפש לא תתנו בבשרכם". המנהג והמסורת גברו על הרבנים. עד כדי כך היה מנהג זה מושרש, שידוע היה הפתגם – "מי שלא הניח בנות אחריו לא הרגישו את מותו". אמנם הבנים חשובים לאמירת קדיש אחרי הנפטר, ובשנת האבל הלכו הבנים עם סרט שחור על הבגד לאורך השנה. אולם בעיני אנשי העיר אין דינו של סרט שחור כדי לבטא את האבל כדין ה"גְזְדוּר", שכן אותן שריטות בפנים, נשארו חרוטות על פני האבלות שבועות חודשים ולאורך כל שנת האבל, לעיתים נשארו הצלקות כל החיים.

בתשעה באב, התחבר הצער האישי עם הצער הכללי של העם היהודי, ובכל תשעה באב התכנסו האבלים בבית של מי שנפטר באותה שנה, ישבו על הארץ וקוננו על הנפטר. התחילו בשבחי הנפטר וסיימו בבכי קבוצתי בבחינת "חבל על דאבדין ולא משתכחין".

ברבות הימים למדתי שהמקוננות המקצועיות אשר קבלו שכר על קינתם, היו מקצועניות ומבררות את הפרטים על הנפטר, לפני בואם לבית של ריצי לקונן. בניגוד למקוננות המזדמנות, שלעיתים קוננו ואמרו דברים שבינם ובין המציאות המרחק היה כמזרח ממערב. ציפי אחותי ספרה לי שבתחילת העלייה הגדולה של יהודי מרוקו משנת 1956 ועד 1962, עוד פעלו מקוננות בבית שמש, בעיקר מהמושבים שבסביבה. זכור לה במיוחד מקרה בו אחת המקוננות אשר כנראה בהסח הדעת קוננה בערבית ואמרה איזה עיניים כחולות ויפות היו למת. הועמדה מיד במקומה על ידי חברתה שהעירה לה מיידית: שתקי, הנפטר היה עיוור. למזלנו, פרט למקרים קיצוניים ביותר, נשאר מנהג זה במרוקו והרבנים בארץ הצליחו לעקור את התופעה של המקוננות והגְזְדוּר.

3 תגובות לואולי לא היו הדברים מעולם – פיוטים וקינות במלאח של קזבלנקה

  1. פשוט כתיבה מדהימה, עוד כניסה מזן אחר ל9 באב

  2. uri-peretz says:

    כמו תמיד נוגע ומרגש

  3. מרגש ומאלף!אשמח לקרוא עוד ועוד..

כתיבת תגובה