הגדה חדשה לפסח – "זה לא כהלכתו"?

לא כהלכתו

בכל אביב, כאשר פסח קרב ובא, כולנו נכנסים למגננה – הדתי בגלל שיש לו חמץ, החילוני בגלל שלא יהיה לו חמץ, ומי שלא כאן, ולא כאן חושש מה יהיה עם הדודה בליל הסדר. החששות מוכרים וידועים וכולנו מזדהים איתם, עם כולם, או רק עם חלקם.

אבל השאלה הגדולה היא, למה ליל הסדר, משרה אימה ופחד על כולנו – והרי חג החירות הוא – חג שמסמל שעם עבדים יצא ממצרים – העם שאיתו אנחנו מזדהים. ואכן אולי המיוחד והמאיים בליל הסדר, היא המערכת החינוכית שמשתלטת על כולנו. מתי לאחרונה אתם זוכרים שבארוחה מסוימת, התפריט נקבע על ידי גורם זר ומנוכר. ואף אם איננו מקפידים, תמיד אנחנו חוזרים למצה של אבא, לחרוסת של סבתא, ולבדיחות של הדוד (וטוב שתמיד יש את מי להאשים).

הנה בחרו "מגה בול" בסרט, שיש בו מעט מאוד פרסומת, להעלות את המוטיב, החזק ביותר של הפסח – "זה לא כהלכתו". אם נעשה לסרט מדרש – הרי הביקורת מתחילה בכיפה, עוברת לגילו של אומר "מה נשתנה", ומסיימת בפיוטים שבסוף הסדר. בכוונה נבחרו אותם דברים שאינם עיקרו של ליל הסדר: המגיד, האוכל (כן האוכל).  ואותם הדברים שכולנו עושים כבר הרבה שנים (דו"ח גוטמן). פרסומאי מגה בול, התמקדו בדברים השוליים כדי לחשוף את החששות,  וההרגשה של כל מי שעושה טקס שאינו שלו ממש. מוזר הוא, שדווקא ליל הסדר, קיבל פן הזה – שהרי ליל הסדר אמור להיות הטקס של כולנו.

אני רוצה להציע ראיה אחרת. מקובל על כולנו מתוך ההגדה של פסח: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו – כאילו הוא יצא ממצרים". דרישה זו, יש בה לכאורה את שיא האמתיות. אם אני רוצה להעביר את המסר, עלי לתת לך, לחוות את ליל היציאה ממצרים זו של אבות, אבות אבותיך. והדרך היחידה היא, שאתה, כן אתה,  ממש תרגיש כמי שיוצא ממצרים. אבל החובה הזו, גורמת לנו כאנשים חושבים, להכנס למגננה, שהרי חינוך, ולא משנה איך הוא מגיע, גורם לכולנו להתגונן, להרתע, ורק אז לקבל ולהטמיע.

ליל הסדר, שכל יעודו הוא חינוך (שלנו ושל ילדינו), היה לאורך השנים מקום לשינויים ועדכונים, ובכל דור אנחנו עדים לשינויים ותוספות שעשו אנשים בתוך ההגדה של פסח (הגדה בתוך השואה), ולכן מוטל על כל אחד מאיתנו לשנות, ולהשתנות, על מנת להתאים את ליל הסדר לאורח החיים שלנו היום ולאפשר לכל אחד מבני המשפחה היושבים לסדר להרגיש כאילו הוא יוצא ממצרים היום.

כתיבת תגובה